כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום חמישי, דצמבר 23, 2010

אין מסובך, יש מורכב: עדשת רוח -למעבר לטור במעריב הקישו.


אין מסובך, יש מורכב: עדשת רוח

מה שמציל אותי בדרך כלל מליפול רגשית זה קול זיכרון שהתקנתי בתוכי במהלך השנים האחרונות, בהן הנחתי לצילום והלכתי למסע פנימי. במסע של האדם אל עצמו לא יוצאים לחופשה. העדשה של נינו הרמן יצאה לטיול מהורהר בנוה צדק.

הם נענים בפשטות כל אחד לחוד וגם ביחד, מיה-אנטוניה ואלישר, שני שחקנים, במפגש אינטימי. בינתיים, מאחורי הזכוכית, הבת מעזה ומתקרבת לחלון , נינו הרמן




אחרי כמה ימי צילום עם רצף של הצלחות מגיע היום או השבוע שלא הולך לי, ואז אני מתחיל להסתבך עם עצמי. עולים קולות של ספק שמחלישים.

זה מתחיל מהטעות שלי שטמונה בעובדה שאני מנסה לשחזר הצלחות. חוזר לאותם מקומות שבהם היתה לי התנסות טובה, כאילו ששם מובטחת לי ההצלחה. זה קורה לי המון ברחובות פלורנטין. המשיכה הזו למקום של הצלחה. הנה, כבר למעלה משנה, אני חוזר לאותו בר בפלורנטין, מנסה למצוא התרחשות, דימויי דומה. אני כבר יודע ומכיר את התאורות, את החושך, את מסך המחשב שיוצר חיבורים של אור כחלחל עם חום, את הפנסים שברקע וכולי.
ואני מסתובב במקום, כמו מבקש את האדם המתאים במקום המתאים, אבל היקום מוכיח לי שוב שאותה אחיזה במוכר לא בהכרח מביאה הצלחה, ובכל פעם מחדש אני מתאכזב שלא יוצא לי לפגוש התרחשות מרגשת כמו שהיתה לי.
אני עושה עוד סיבוב באוטו, בוחן עוד פינות שצילמתי וככה מוצא עצמי הרבה זמן בחיפוש שהוא בעצם התרפקות על העבר.

מה שמציל אותי בדרך כלל מליפול רגשית זה קול זיכרון שהתקנתי בתוכי במהלך השנים האחרונות, בהן הנחתי לצילום והלכתי למסע פנימי. אני לומד להזכיר לעצמי ש"אין מסובך, יש מורכב". במסע של האדם אל עצמו לא יוצאים לחופשה, אז נכון, היו כמה ימים של חגיגות והצלחות ונהניתי מהפירות, אך הנה היום קמתי לעוד יום ונדרשת תודעה פשוטה שיודעת להבחין ולהתבונן מעל הרגשות המסתבכים. תודעה שאומרת לא. תודעה שזוכרת "אין מסובך, יש מורכב".

מעוּדד מקול הזיכרון הזה אני יוצא מהשכונה המוכרת לנסות מזלי בנוה צדק. אני רק פונה ללילינבלום ובפינת הרחוב אני קולט תמונה של זוג מעניין מנהל שיחה מחוץ לקפה. אני מאט, מתבונן, חושב שכן, זה ממש מסקרן, זהו, אולי יפתח כאן דף חדש ואיזה יופי. גם מצאתי חניה קרובה.


חזרתי למקום, הצגתי עצמי, שאלתי לשמם, תיארתי את העבודה שלי בכמה משפטים וסיפרתי להם שמתוך הנסיעה ראיתי אותם, הסתקרנתי ועכשיו אני מבקש את רשותם לצלם. הם נענים בפשטות כל אחד לחוד וגם ביחד, מיה-אנטוניה ואלישר, שני שחקנים, במפגש אינטימי.

להעז לוותר

בינתיים, בתוך הקפה, מאחורי הזכוכית, משפחה צעירה, זוג הורים ושני ילדים, צופים בנו: המצלם והזוג הצעיר. כל ההתרחשות מסקרנת גם אותם. הבת מעיזה ומתקרבת לחלון, אני מתפתה וממשיך לצלם, עכשיו זה כבר נהיה מפגש משולש, איזה יופי של צילומים. ואז עולה בי קול זיכרון נוסף, לא ביקשת את רשות הילדה והוריה.

נשימה עמוקה, אני חוזר לעצמי. צילום רחוב, כמו בחיים, זו הסכמה לחיות את המורכב, כי המורכב מאפשר לי לפגוש את המורכבות שלי, את מי שאני, את האדם שבי, וברגע אחד אני חוזר לאחת מעשרת הדיברות שלי, האמונה שכבוד האדם הוא העיקר עבורי.

אני נכנס לבית הקפה, מציג עצמי ומבקש רשות לצלם את הילדה ששמה ענאל. ההורים פתוחים ומאשרים. אני שמח שחזרתי למרכז שלי, הסכמתי לוותר על הפיתוי לצלם מבלי לשאול, לקחת סיכון שהם לא יאשרו ושאפסיד את חווית ההצלחה יחד עם הסיכוי לאישור ולתצלום טוב. טוב כי הסכמתי לאפשרות לחוות את העוצמה של ההסכמה, של ה"להעז לוותר" בשביל להיות הבן אדם שאני רוצה להיות.

המורכבות שנוצרה כאן הפכה לרגע מופלא ולצילום קסום בזכות המאמץ שנדרשתי אליו על מנת לחזור ללב שלי. המושג אומץ לב לא תמיד עוסק במעשי גבורה, אומץ לב הוא המאמץ שנדרש על מנת לחזור ללב.

חזרתי לזוג ולענאל, שהמשיכה לצפות בהם מהחלון. כל ההתרחשות ביניהם נראתה לי כמו מתוך סרט. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך נוצרות תמונות, דימויים קולנועיים ככה בכזו פשטות. אלישר פונה לאנטוניה, מביט אליי, ואומר "את רואה, זו דרך מופלאה של אמן ללכת עם הרצון שלו. הבן אדם ראה אותנו, עצר את רכבו, ירד לצלם את מה שהוא אוהב, ככה ממקום פשוט הוא מוצא את אשר הוא רוצה ונהנה. מעורר השראה. כזה אמן הייתי רוצה להיות, חי את האמנות ושלם עם מה שאני עושה".

התרגשתי מדבריו. לקבל חיזוק כזה לדרכי בדיוק שבחרתי לדבוק בצו הלב. הודיתי לו וסיפרתי לשניהם שאני לומד לחיות בתוך מציאויות מורכבות. מורכבות עם עצמי, ומורכבות בקשר עם אנשים.

אמרתי להם שהחיים וצילום הרחוב מפגישים אותי עם אנשים שונים, כל אחד עם שאיפות שונות ורצונות שונים. יש לי הרבה רגעים שבירים ומורכבים במסע שלי כאדם וכצלם ואני עכשיו בשיעור של ללמוד להסכים שהחיים מורכבים והמסלול המיטיב והמתגמל ביותר הוא להקשיב ללב ודרך הישר והפשוט, לעבור מההבנה שלא רק ש"אין מסובך, יש מורכב" אלא שהמורכב הוא פוטנציאל למופלא.


אלישר גירשוביץ:


"המפגש איתך היה מיוחד ומלא השראה, נהנתי לקרוא את החוויה שלך מתהליך הצילום שהיה מלא קסם גם בחוויה שלי


תודה על שאיפשרת לי לראות שאין מסובך, יש מורכב שיכל להיות מאוד פשוט כשמביטים בו בעיניים רעבות וטובות."





"נינו יקר,

כל כך יפה לשמוע את פעימת הלב שלך דרך הכתיבה המדוייקת (עבורי לפחות).
הזכרת לי על מקום חסום שיכול להיפתח ועל דבקות ברצון ואני מודה לך על כך.
אני שמחה שיש לאנשים הזדמנות לפגוש את הלב שלהם דרך המדור שלך.
שיהיו לך ימים מופלאים,
באהבה, לילך"


"נינו היקר,

מדי עם אני נכנסת לבלוג שלך ולטור שלך בNRG.
 נדהמת כל פעם מחדש מיכולות הצילום שלך שתופסות רגעים שמבחינתי רגעים קטנים שמוסיפים טעם לחיים..
 רגעים קטנים וקסומים שלא זוכים למספיק הערכה מצידנו.
אתה, בכישוריך, מצליח לתפוס רגעים אלו בצורה קסומה ונעימה כל כך..
תודה לך על רגעים קטנים של רוגע ונינוחות.. רגעים קטנים של קסם ושלווה..
כל כך נהנית מעבודתך. חשבתי שתרצה לשמוע זאת, שוב..
שיהיה לך המשך יום נפלא!
מאיה."







©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com