כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום חמישי, דצמבר 09, 2010

סימן בדרך :עדשת הרוח של נינו הרמן

סימן בדרך: עדשת הרוח של נינו הרמן

שוב ושוב אני לומד שאין סימנים המכוונים דרך. אבל לפעמים, בדיוק כשהכול נראה חסר סיכוי, עולה הנס. הקירות שנראו חסומים נפתחים. ולפעמים לא. נינו הרמן מצלם את נטלי, בר פלורנטיני.

כל אחד רואה את המציאות אחרת. אולי בכלל אי אפשר לומר "המציאות היא כזאת", או "ככה הם החיים" - כי לכל אחד יש סרט משלו וכל הזמן כל אחד מספר את הסיפור של עצמו. השאלה היא איזה סיפור נספר ואם אנחנו יכולים לראות שיש לנו את האפשרות לסיפור חדש, כמו לעשות "סטופ" על סרט לא אהוב ולבחור באחד אחר, ובכלל להבין שמה שנראה לנו סיפור ודאי וסגור הוא רק סיפור.


כשאני יוצא לרחוב יש בי התכוונות מאוד ברורה. לזַמֵן, למצוא, לברוא מציאויות שיש בהן דימויים, תאורה וסיטואציות הכי יומיומיים מחד, וקסם אחר מאידך; לחפש סיפור אחר. אני מאמין שכמו בצילום כך בחיים: אתה בורא את המציאות של חייך במובן העמוק, והרצון העמוק שלי הוא לאפשר לאנשים נוספים להתחבר למקום הזה. מקום שמבקש ביציאה לרחוב, לחיים, ללמוד להתבונן ברגעים הקטנים שיש בהם חיבור בין אדם לחברו. רגעים שיש בהם אנושיות, אמון, הבנה שאין משהו יותר גדול מהיום, מעכשיו, שאפשר לראות את הפנינה גם בתוך הרגע השגור והמוכר.

בבסיס ההתכוונות שלי, כשאני יוצא למרחב השוקק חיים, יש בי אמונה שבכל רגע יש פוטנציאל של חיים, של שמחה, של יצירה ושל שינוי. אולי זה גם מה שמאפשר לי ללכת קצת אל מעבר לפְשָט, אל מעבר לנגלה, ובאמצעות הדמיון והצילום להקפיץ את המציאות למרחב אחר. זה גם משרת את ההבנה העמוקה לפיה החיים הם בסופו של דבר סרט, ושאתה התסריטאי, הבמאי, המפיק, הצלם וגם הקהל, ושכל אחד יכול לברוא את הסרט שלו וליצור את עולמו.

את נטלי פגשתי בבר קטן בפלורנטין, בשעת בין ערביים. ראיתי אותה נפרדת מבן זוג, ראיתי רגעים של אינטימיות שהקסימו אותי. ביקשתי לצלם אותם יחד והם נענו, אבל זה כבר לא היה הרגע ההוא שראיתי קודם. לרגע עלתה בי תחושת פספוס. החמצה. ברגעים כאלו אני נדרש לגמישות בתוכי, לפנות מקום לצילום הבא, לרגע הבא. ללמוד לדעת להיפרד מהר. צילום הרחוב מאמן אותי לגמישות הזו. אני מודה שזה לא תמיד פשוט, אבל הפעם הצלחתי.
ראיתי אותה נפרדת מבן זוג, ראיתי רגעים של אינטימיות. נטלי צילום: נינו הרמן
מצויד באישור ובהסכמה של נטלי המשכתי לצלם אותה לבד, להתבונן בה מסתובבת בבר שהחל להחשיך. רגעים ארוכים ניסיתי למצוא סיטואציה שיש בה עניין, ובעיקר אור. מרחב הבר החשוך נראה חסר סיכוי, אבל אני ממשיך בהתבוננות. אין לי מושג מאיפה זה ייפתח, אבל אני נאמן לפעימת הלב שמזהה כאן סיכוי עם הבחורה הזו, דווקא במרחב הזה.

ואני לא מוותר על הסיכוי הזה שאיש לא הבטיח לי. קיימת התחושה, כמו חיידק של בימאי, ואני נשאר. עכשיו היא ניגשת למחשב... וואוו! הפנים היפים שלה נפתחים, מסך המחשב מאיר אותה באור חיוור כחלחל, וזה מספיק. זה מדויק. אני מצלם וחש שיש לי את הרגע שייחלתי לו. איזו שמחה. כשאני חוזר הביתה ומשחזר את הרגע, אני מבין שזה צירוף של דבקות ברצון ואמונה שייפתח משהו בעיתוי הנכון. עשיתי את כל הפעולות הדרושות להיווצרות הרגע וסמכתי על היקום שיביא לי את זה.

עם הזמן אני מבין שהצלחה כזו זה לא דבר מצטבר, שאי אפשר ללמוד כלום מההתנסות הזו, מלבד לדבוק ברצון. שוב ושוב אני לומד שאין סימנים המכוונים דרך, ואין מישהו האומר לכאן או לכאן. לפעמים, בדיוק כשהכול נראה חסר סיכוי, עולה הנס. הקירות שנראו חסומים – נפתחים. לפעמים לא, אבל זה מרחב ההתנסות שאני כל כך מאמין בו, זה מרחב החיים שמזמין אותנו לנסות שוב ושוב עד שיתרחש הנס.

אני מברך את עצמי על שלא ויתרתי, אני מברך את נטלי שהסכימה לכל הריקוד הזה סביבה, אני מברך את עוצמת הטכנולוגיה הדיגיטלית שמאפשרת לי לעבור ברגע ממצב של חושך לאור. זה ממש לברוא יש מאין. והתצלום, התצלום עצמו נראה כאילו צולם על סט של סרט. רחוק מהמובן מאליו של מישהי שפותחת קופה במחשב. המעבר המהיר הזה, בין המציאות חסרת הזוהר לדימוי קולנועי מושלם, מפעים אותי בכל פעם מחדש.

בחוויה שלי, גם במערכות היחסים המורכבות שלנו - כהורים לילדים או עם בני הזוג - יש רגעים שבהם מה שנחווה כקיר חסום ואטום הופך לפתוח ולחדש, ושוב המפתח הוא לא להקשיב לקולות "זה לא אפשרי", או "זה הסיפור והוא תמיד היה ותמיד יהיה." מצד אחד, להפסיק להטיל ספק בכל דבר מתוך הרגל - ומצד שני לא להפסיק להטיל ספק איפה שצריך, ובעיקר להקשיב ללב עד שפתאום מתגלה הדלת. נפתח סדק, נכנס אור.


אני יודע שעל פניו זה לא קשור, אבל אני מאמין שגם בסכסוך הגדול שלנו עם בני דודינו הערבים יש סיכוי להפוך את המורכב למופלא, וזה יכול להתרחש אם נזכור שבסופו של יום כולנו בני אדם; שאין טובים ורעים בסיפור הזה. שנראה, בכלל, שזה סיפור, ושאנחנו כנראה בוחרים לראות אותו סגור וחשוך וחסר סיכוי. אם נסכים לדבוק בסיפור לפיו בסופו של יום כולנו בני אדם עם אור וצל, עם החמצות אבל גם עם חיפוש אחר הטוב, אם נסכים להאמין לכל אלו, אפשר שהמציאות המורכבת תיהפך לסיפור יותר פשוט.



נינו,

רק רציתי לומר תודה. תודה על הכתיבה המדהימה, על הכנות ועל הרגש שאני כל כך מתחברת אליו בכתיבה שלך.
הן בבלוג והן בטור במעריב. תודה על תצלומים מדהימים שכל פעם מחדש מזכירים לי למה עברתי לגור כאן, בתל אביב.
יש בך קסם ועצמה שקשה לתאר. היה לי חשוב להגיד לך את זה, ולומר לך כמה אני מוקירה ומעריכה את עבודתך.
למרות ההיכרות הקצרה שלנו, ולמרות שלא יוצא לנו לשבת ולדבר, אני מרגישה קרובה ולו רק בגלל הכתיבה.
אז שוב תודה, אתה אדם מקסים, עם אישיות כובשת. נדירה.
מאיה נחום.
©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com