כל פעם שאני עובר בצומת הזו של עזה-הארי-מטודלה הזמן כמו עוצר מלכת, למעלה מ40 שנה והכל נראה אותו דבר.
אני עובר בחטף מביט מחלון הרכב בפטרייה המכסה את המקום כמטרייה. לא פעם עולה בי רצון לעצור ב"זיגמונד" - ביסטרו שכונתי קטן שהפך למוסד מיתולוגי.
בחופשות הקיץ של שנות ילדותי הייתי עולה לסבתא שלי
שגרה כאן ממש מאחורה, אז זה היה קיוסק פינתי ורחביה בחויה שלי היתה שכונה של סבתות אלמנות שכולן דוברות גרמנית
שנים אחרי כן שהתחלתי את המסע שלי במעריב כצלם צעיר 18 בן הכנסתי את הקטע הבא שמצאתי שוב בימים אילו.
לפני כמה ימים חורף הקר הזה ,אחרי שעור פלדנקרייז מחזק בנטף עליתי העירה לצלם, אנחנו גרים בין שתי הערים.
בזמן הזה תל אביב מושכת אותי יותר.
תחיה עזרה לי לצאת מהבית החם הזכירה לי מה משמח אותי.
אני מחפש הזדמניות לעלות לחבור לחברים צעירים שהם חלק מהסצינה. סע ! רצית לפגוש את יובל, ובאמת שהרצון ברור חוויתי שהנסיעה היתה קלה ,ירושלים קרובה יותר משחשבתי ,.
אני ברמזור עזה מטודלה שצפיתי עליו כילד שנים ממרפסת ביתה של סבתא.
מולי בתוך בית הקפה מעט אנשים בסתלבט נראה שחם שם בפנים .
בחוץ על ספסל מכונסת בעצמה יושבת בחורה שנראית דתייה עפ"י הלבוש.
אני ניגש מבקש לצלם , לא מדברת עברית
"אפשר" היא אומרת, "אבל בלי סיגריה", אומרת ומכבה .
ממש לא רציתי להפר את ההנאה שלה .
"אולי אשתה בירה" היא אומרת , בואי נכנס
הי יובל הבאתי קהל אני נכנס יחד עם האנגליה ששמה וריטי ( אמת )
היא מתיישבת ואני חש ברצון שלה ליחד, "היה לי יום עצוב" היא פותחת, אני מתיישב.
מכאן מתגלגל סיפור, פרידה מחבר וגעגוע לבית, לאנגליה.
מולי, מהעבר השני יושבת בחורה גם נראית מכונסת יובל כמו מכיר אותה .
עובר בי הרהור באתי לצלם ואני מוצא עצמי מקשיב, מדבר.
ברשותך אלך לצלם קצת את חברי
אני מצלם, לרגע כמו אין בי שקט ופניות, רציתי לצלם ונמצאתי מדבר מארח.
אני חוזר לוריטי מספר לה שבאתי במיוחד לצלם את יובל בעבודתו.
"גם אני מצלמת". עכשיו אנחנו בתוך המחשב רואים עבודות יפות שלה אני מוצא עצמי נע בין הקשבה, השתתפות לצלום.
באי הקפה נענים לבקשתי, עבורי זו הפתעה, כי בד"כ בירושלים שואלים למה אני מצלם מבקשים לבחון האם בכלל להענות, מה הסיפור.
בתל אביב חוויה ממש שונה , שואלים אחרי שכבר ניתנה הסכמה,
כן אתה יכול.
אני חוזר לויריטי שממשיכה לספר את אשר עובר עליה.
אחרי שעה היא הולכת נפרדת ממני ומיובל .
הבחורה השניה קמה לסדר אחריה ,אני שואל לשמה , רויטל ,
את עובדת כאן? לא, סתם מעבירה את הזמן.
'מה הקשר שלך ליובל ? היינו חברים עד הערב.
'וואו אז עכשיו נפרדתם אני שואל בעצב ,כן עכשיו זה נהיה רשמי .
לא פשוט לי הגילויי הזה, לצד זה מן הסתם למי שלא פשוט זה לרויטל היא פתוחה לדיבור ,איזה יופי.
באתי לבקר חבר במרחב בייתי מוכר לי מימי סבתא שלי
וכל הערב צבוע בפרידות.
גם הבחורה האנגליה נפרדה אנ י מספר לרויטל
"כן שמעתי שאתה מספר ליובל" .
אז מה אומרים אני שואל ,במבוכה
לא יודעת עונה רויטל בעצב.
ישבנו עוד ודיברנו על פרידות חיים רגשות רויטל בוגרת בצלאל צלמת כיף היה להכיר אותה ,פגשתי עולם מורכב מערכות יחסים של צעירים ,המבקשים ליצור יחד בעולם משתנה שהלבד בו כבר לא מייטיב.
מצאתי עצמי לצד הצילום מתחבר ,מקשיב, מכיל מתידד
מקבל אמון מלא לשתף בפעימות הלב.
 |
| סבתא פאולה הרמן -ציור של אימי הציירת ליאורה הרמן |
אני לא חושבת שכל הפרידות האלו הן צירוף מקרים...
איזה יופי נינו הכתיבה הצילומים והאיור יחד יוצרים ממש עולם אחד שלם איזה כיף ריתק אותי
השבמחקמעניין שזה ערב בסימן פרידה, יכול להיות שזה איזהשהו אזכור לכך שאתה נפרד מעיר ילדותך לטובת חיים חדשים ברחובות הקסומים של פלונטין?!
השבמחקאולי זה בכלל מדבר על כך שירולשים שינתה את פניה ונפרדה מאופייה הקודם...
אני לא חושבת שכל הפרידות האלו הן צירוף מקרים...