כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שני, נובמבר 20, 2017

MIND THE HEART/ Maya Gelfman & Roie Avidan

צילום : Maya Gelfman
צילום : Roie Avidan 


צילום : Roie Avidan & Maya Gelfman

צילום : Roie Avidan &Maya Gelfman

צילום : Roie Avidan &Maya Gelfman

צילום : Roie Avidan &Maya Gelfman

צילום : Roie Avidan &Maya Gelfman


רוצים לשמוע, לקרוא על זוג אמנים רגיש ומיוחד , חברים יקרים שלנו שנמצאים במסע מאד מיוחד שלקחו על עצמם, לחיות הכי מדוייק ללב שלהם , מניח כאן בשמחה ,פוסט שפרסמה Maya Gelfman ,שחגגה יום הולדת בדרכים , עם Roie Avidan בן זוגה
אנשים יקרים שמעוררים בליבי הרבה שמחה והשראה .מפזרים קסם בעולם עוד ועוד נגיעות אהבה באנשים בטבע .

מאיה :"Prologue
אני מחבקת את כולכם חיבוק חזק על הברכות והאיחולים. תודהההה רבהההה! לא יכולתי לאחל לעצמי יומולדת יותר מתאים ומשמח מזה. חגגתי אותו בעיר וביער. יום שהתחיל בבוקר אורבני אה-לה-סטריט-ארט והסתיים בערב פסטורלי-אש-אש-מדורה. וסוף כל סוף, בתוך כל ההתרגשות של כל החדש הזה שמתרחש לי בחיים התיישבתי לכתוב קצת, וכמו כל סיפור בהמשכים, אתחיל בהגיגי רקע.
Pay attention here
כשהתחלנו להסתובב ברחובות ת"א עם תיק מלא בלבבות ועם לבבות מלאים בהשראה, לא יכולתי לדמיין בכלל לאן הפרויקט הזה יגיע וכמה רחוק. מה שהתחיל כמעשה אישי וקטן - מתוך רצון להפנות תשומת לב החוצה, לראות פרטים קטנים ויופי במקומות בלתי צפויים, להשפיע ולהחלים היכן שהחיים מתרחשים ולא רק בסטודיו המכונס שלי או בחללי אמנות לבנים ונקיים - הפך להיות דרך חיים.
את ההתחלה אתם מכירים היטב. אי שם ב- 2009 רועי, סופי הכלבה המופלאה ואנוכי יצאנו לרחוב וביקשנו ליצור איים קטנים של שקט בתוך סביבה אורבנית רועשת. קיווינו לעורר רגעים מזדמנים של התבוננות, לסמן סדר בתוך הכאוס ולמסגר את הלב כסוג של טריגר שאמור לתפוס את המבט של העוברים והשבים ולהגיד: "שימו לב כאן"... כמעט עשור אח"כ, הבקשה הזו עדיין פועמת ומשפיעה על חיינו והחלטותינו.
תוך כדי תנועה גילינו שיש לזה שם: 'מיינדפולנס', אף על פי שבעיני, המילה המקבילה בעברית, 'תשומת לב' יפה עשרות מונים. שכן, להיות מודעת בעברית אומר לשים את הלב שלי שם, ויש בכך הצהרה פיזית ומטאפיזית גם יחד, זה מגיע מכל הגוף ולא רק מהראש.
נקפוץ קדימה כמה שנים, השנה היא 2015. רועי ואני אורזים את הפקלאות ועוברים לחיפה סיטי.
בשנתיים שבילינו בחיפה שאלנו האחד את השנייה והאחת את השני שאלה. שאלה תמימה, כביכול: "כשאת/ה הולכ/ת לישון בלילה, אלו חמישה דברים היו צריכים להתקיים ביום הזה כדי שתוכל/י להגיד בכנות שזה היה יום טוב?" אלו היו התשובות שלנו, לא בסדר מסוים:
1) מפגשים אנושיים משמעותיים
2) חוויות חדשות ונוף משתנה
3) יצירת אמנות
4) חיבור לטבע
5) אוכל מעולה
על פי התשובות האינדיבידואליות והמשותפות הללו פירקנו את החיים כפי שהיו והתחלנו משהו חדש ובלתי ידוע. כי כשחושבים על זה ככה, ברשימה, קל להבחין שהזמן עובר מהר ושהימים לא באמת מכילים את כל מה שמנינו. לפעמים כן, לרוב לא. זה עזר לנו לראות מה חסר ושאף על פי שהחיים, בגדול, היו טובים ונוחים ומשמחים ומלאים, הם לא היו מדויקים. הם לא היו בדיוק החיים כפי שאנחנו רוצים לחיות אותם עכשיו. למה? ככה.
כי כמו כולם רצנו והתרוצצנו ב'מרוץ העכברושים' של הקריירות שלנו, בדרך למטרות ידועות ועלומות גם יחד. בחיפוש אחר מונחים מפוקפקים כמו הצלחה, הגשמה. בילינו ים זמן בלהתעסק בבירוקרטיה של החיים וחיכינו לרגע הנכון. הרגע הנכון, עוד מונח חמקמק. מתי בעצם מגיע הרגע הנכון לעשות משהו שרוצים? כשיהיה מספיק כסף? אחרי התערוכה הבאה? או בעקבות הפרויקט הבא שממש חשוב/נכון/כדאי לעשות...? הרשימה הזו תמיד תהיה אינסופית. תמיד יש משהו בדרך לרגע הנכון. משהו שמסנוור בכך שנדמה שהוא הוא זה שיביא את הרגע לכאן.
Point of no return
בקיצור, החלטנו שיאללה, חלאס, הגיע הזמן. התחלנו לתפור את השלב הנוכחי, על פי מידותינו, במשך שנתיים. למה בחיפה? בראש ובראשונה כדי להתחיל את הפרידה מת"א. ת"א האהובה, שיכולה בקלות להפוך לכלא של זהב ולשלשלאות בלינג מגניבות על הרגליים. חיפה (המהממת, אגב) סיפקה לנו הזדמנות פז להרגיש זרים חדשים בעיר לא מוכרת. הפכנו במודע להיות "סוג של עוברי אורח מזדמנים" בתוך חיי היומיום. כך שלמרות שהשנתיים האלו היו מלאות עד להתפקע בלו"ז עבודה צפוף, תערוכות, נסיעות לת"א וחזרה, פקקים אין קץ ופרויקטים בחו"ל ובארץ, הקדשנו זמן מכובד כדי לפרק את החיים שלנו לגורמים ולבנות מחדש.
טוב, לבנות זו לא בדיוק המילה, יותר נכון לחתוך בבשר החי וליצור חלל ריק וגמיש שמחכה להתמלא במשהו אחר ובלתי ידוע. התהליך כלל בין השאר, להתרכז, להתבלבל, לקלף שכבות, להתאמץ, להתרוצץ, לשחרר, לפקפק, לבחור להאמין, לדייק, לשאול, רבה שאלות ומעט תשובות. מה, איך וגם לא פחות חשוב מה לא. מי אנחנו, מה אנחנו ולמה? בסופו של דבר הסכמנו לקבל את השקט של הבלתי נודע, עם הרבה פרפורי לב ובטן, והגענו לסוף השנתיים האלו עם הלשון בחוץ והתרגשות שיא.
Practice what you preach
בת'כלס, אמרנו בקול רם את חמשת ערכי היסוד של המשמעות והאושר עבורנו, תפרנו את השלב הנוכחי כך שימקסם את הפוטנציאל שלהם לקרות באופן יומיומי והתחלנו לבצע (יענו קפצנו למים, או נכון יותר, נפלנו אחורה. כמו בתרגיל אמון ותקשורת שעושים בסדנאות, נפלנו אחורה וקיווינו שהיקום יתפוס). זה עבד! או מיי גוד, זה אשכרה עובד.
Get your motor running, head out on the highway
אז אנחנו כאן, כבר כמעט ארבעה חודשים מתוך שנה שלמה, וככל שעובר הזמן אני רק קולטת יותר ויותר כמה זה גדול, אינטנסיבי, מתפצל לאינסוף שבילים וכמעט בלתי ניתן להכלה (שלא נדבר על תיעוד וארכיון)
זה מרגיש כמו תקופת חיים. מידי יום ביומו השמיים שבהם אני צופה אינם אותם שמיים, הרוח מגיעה מכיוונים שונים ומשתנים,
הנוף מחלון הסטודיו/משרד/חדר-אוכל/מיטה (תלוי בשעה) משתקף בחלונות הגדולים של הואן-בית שלנו.
נוף שהוא לפעמים מקווה מים מתוקים ולפעמים האוקיינוס האטלנטי, לפעמים יערות עד, לפעמים רחוב צדדי בעיר ולפעמים מגרש חניה של סופר-מרקט ענק.
כמעט כל יום אני פותחת עיניים במקום אחר והעיניים של רועי המתעוררות ונפקחות לצידי הן המשתנה הקבוע היחידי. הן והמוזלי המושקע שאנחנו אוכלים (כמעט) כל בוקר. בכ"ז צריך לאזן קצת את אוכל הדיינרים הנהדר והמושחת הזה. בבוקר כשאני מתעוררת ורעשי הלילה שנדמו מתחלפים ברעשי היום והמקום, התנועה שעל הכביש מפסיקה להישמע כמו רחש של גלים רחוקים ומתוך הוילונות שבאוטו אני צופה במגרש החניה הארעי מתמלא באנשים ומכוניות, המחשבה שכל זה התחיל בלב צמר קטן ואדום ובשאלה תמימה וחשובה כל כך צפה ומותחת חיוך רחב-רחב ומתוק-מתוק על הפרצוף שלי.
Woody the Van, AKA Woodrow Van Housen, first of his name
הפיכת חדר השינה בחזרה לסלון/משרד/אוטו כבר נהיתה דבר שבשגרה. מתחילים לזוז בלי לדעת לאן. זזים מתוך כוונה לזמן לנו את המקום הבא, השיחה הבאה, העבודה הבאה. וודי מצליח להיות הפינה החמה שלנו בכל מקום. עד כדי כך שלפעמים, כשאני יוצאת לזרוק את שקית הפח שלנו בפח ברחוב, אני חווה דיסוסננס קוגנטיבי בין העובדה שזה מרגיש בבית אבל אנחנו בעצם בחוץ כל הזמן.
Experimenting with serendipity
אם נקודת המוצא של הפרויקט היא תשומת לב (מיינדפולנס) אז מקריות מכוונת (סרנדיפיטי) היא הכוח המניע. אנחנו כאמנים וכבני אדם שואלים כיצד ניתן להיות מחוברים למציאות המשתנה, לעצמנו ולסביבתנו בכל רגע ורגע? כיצד ניתן להשתמש בשינוי המתמיד כמקפצה ליצירת אמנות ויותר מכך לבניית תפיסת עולם רחבה ועמוקה? לבניית יומיום מהותי אשר אנחנו נעים בו ממקום למקום באופן מודע, סקרן, בוחן אך גם מלא אמונה, תמימות ופליאה?
מקריות מכוונת אינה באמת מקרית. אמנם שחררנו, מתוך בחירה, כל נקודת משען פרט לעצמנו, אבל אנחנו יוצרים את הסיטואציה באופן אקטיבי כל הזמן. הפכנו את החיים ל"במה" שמזמינה התרחשות. אין לנו מושג מה תהיה ההתרחשות, אבל יש לנו אותנו, את החושים ותחושות הבטן, את ההיגיון הבריא והשכל, את ארגז הכלים ששכללנו ואת השפה האמנותית שפיתחנו. נכון, אין לנו שליטה על הסיטואציה אבל זה בעצם הרעיון כולו - להיות ברגע, להגיב למציאות וליצור רגע חדש. מכוונת אותנו הכוונה עצמה, ואנחנו נענים לה. הקסם של צירופי המקרים, כשהם מגיעים כך, הוא שאנחנו מוכנים ומזומנים להם. זה מכון כושר לשרירי הנפש.
People and Hearts
במקביל, לראשונה מאז שהתחיל "שימו לב!" אנחנו מזמינים אנשים להשתתף בפרויקט. אנו מתחילים שיחות עם זרים, בדרך, בפקק, בתור בסופר, בתחנת דלק, בבית אבות, בבית כנסת, בכל מקום שאליו אנו נקלעים. מי שרוצה להשתתף מקבל לב צמר ומשימה - לבחור מקום שחשוב לו/ה, לסמן אותו ולספר את הסיפור, מדוע הם בחרו במקום הזה. (בבלוג שלנו מתפתחת קהילת לבבות שיש כבר מאות אנשים ומקומות, צ'ק איט אאוט!).
בנוסף, אנחנו מבקשים מאנשים לכוון אותנו ליעד הבא על המפה. ככה, בלי מסלול ידוע מראש, בלי תקציב מסודר, בלי לו"ז קבוע. הדרך שלנו מתגלגלת מנקודה לנקודה, מתוך מפגשים מקריים-משמעותיים. אנו מתמסרים ללא נודע, אומרים כן ומתחייבים לתהליך אמנותי של 24/7. זו המסגרת היחידה שלנו. (כל זה מן הסתם מהווה המשך טבעי למה שעשינו בעשור האחרון, אך לוקח אותו צעד גדול קדימה). אנחנו קנבס לבן, נייר לקמוס, שפנפני ניסוי. בעוד שהדרך היא עבודת פרפורמנס מתמשכת שטווה ונטווית בו זמנית, מסלול קופצני בנבכי מכונת ה"פינבול" הגדולה של החיים.
בכל מקום אליו אנו נשלחים-מגיעים אנחנו עושים עבודות חדשות, יוזמים שיחות נוספות, מעבירים הרצאות (באוניברסיטאות ובתיה"ס, במוזיאונים, בספריות, בבתי מחסה, במרכזים קהילתיים, בסלון של אנשים חביבים) וכמובן, מחלקים לבבות. שוב ושוב ושוב ושוב. 365 ימים.
וכל לב שכזה מושך איתו קצה חוט אדום, אנו אוחזים בפקעת האדומה והגדולה בקצה השני וחוטי השני נשזרים לאורך העלילה... קלאסי. :) אגב, זו לא רק מטאפורה צ'יזית משיעור ספרות שנת ,94 זה גם קו מוחשי שנמתח על גבי מפה. (הציצו בבלוג, יש שם דף עם מפה אינטראקטיבית שמסמנת את התהליך, העבודות והמסלול. הקו הזה כבר הספיק לזגזג אול אובר ד'ה פלייס וזוהי רק ההתחלה-לה-לה). בזכות הלבבות והחוטים הללו פגשנו חברים מעולים, שמענו סיפורי חיים מדהימים, הגענו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם אחרת, ניהלנו שיחות מפתיעות. האנשים כאן סקרנים, פתוחים, נדיבים, מעוררי השראה, מכניסי אורחים ומתרגשים בטירוף, ואנחנו איתם.
Hakol Dvash
אז זהו שלא, לא שאני צריכה לספר לכם את זה. זה אמנם פוסט ובכפר הגלובלי-וירטואלי קל להאמין לרושם החיצוני שהכל קל, כיף, יפה, טעים ומגניב בדשא של השכן. אבל אנחנו יודעים שהחיים הם החיים הם החיים. הימים מגיעים עם כל החבילה. ככה זה וטוב שכך, כי אחרת, בלי קונטרה, איך היינו כותבים רשימות שממספרות את מה שעושה לנו טוב?! מה שאני יודעת בוודאות הוא שלא הייתי מחליפה דבר או חיה כרגע בשום צורה אחרת. לא יכולה לדמיין מציאות שונה וגם לא רוצה. יש רגעים קשים, קר (טילים), חם (טילים), מחניק, צפוף, עייף, נתקע לנו האוטו (ארבע פעמים בשלושה חודשים), כסף זה תמיד אישו, שירותים ומקלחת איז אן אישו, הבירוקרטיה היא בשפה זרה עם מונחים שאנחנו לא מכירים, אין מקום וכל יום הוא משחק טטריס של אחסון ופריקה, אבל בכל יום ויום מתרחשים חמישה דברים שכתבנו לעצמנו על פתק לפני שנתיים, ערב אחד בחיפה. אני מאושרת!
To be continued
זהו להפעם, כלומר בשביל הפוסט הזה. גם ככה יצא לי ארוך ומפותל כראוי למציאות שאני מתארת. מתישהו בזמן הקרוב (אל תתפסו אותי במילה) אעלה מפגשים ספציפיים, סיפורים וחוויות "על קצה המזלג". יש מלא קטעים משוגעים, יש עבודות חדשות שהעלינו לבלוג וחלקן גם עלו לדף של הפרויקט בפייסבוק, כן זה מספיק חשוב וכדאי כדי להצדיק לספר לכם על זה שוב. (אני שמה לינקים בתגובה הראשונה).
Epilogue
שאו ברכה, נתראה ברחובות ומעל גלי הרשת. תודה על כל המזלטובים, אם פספסתי לייק או סמיילי או מזל"ט, או מילים חמות למישהו/י זה לא בכוונה! האינטרנט כאן באמריקה יותר איטי והרבה פחות רציף מבארץ, אשכרה. שלא נדבר על כך שלהטעין את המחשב/טלפון הופך לעתים לאתגר משל עצמו. על כך ועוד, בפוסט הבא. צ'או!

Maya Gelfman :" נינו, נשמה יפה, רחבה, מכילה ועוטפת שכמותך. אח לשבט הלב, תודה רבה רבה על השיתוף המשמח. אגב, ערבות פעימות הלב הוא אחד הביטויים הכי יפים שקראתי לאחרונה. וגם כ״כ מדויקים. שולחת ושולחים חיבור וחיבוק חזק-חזק מעבר לים! "

©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com