" Passer-by", Artist’s House, Rishon Le Zion, curator: Jennifer Bloch.

Rivi Zohar:" ג'ני
קראתי את הטקסט לתערוכה של נינו הרמן וכולי התרגשות על היכולת המופלאה הזו של אנרגיה עם " היופי המנחם של החיים" לתת מרפא וכוח לאמנות ולביטוי שלה לאסוף טיפות טל של משמעות.
אני נפעמת! "

נינו הרמן : ״עובר אורח״ 

לכולנו יש דרכים בהן אנו עוברים באופן קבוע, כל דרך ונופיה. גם לנינו הרמן יש דרכים בהן הוא עובר שוב ושוב ומצלם. לצלם את סביבתנו שלנו נשמע אקט תמים ויומיומי. גם נינו הרמן מצלם את סביבתו, את דרכו הביתה לנטף, אלא שהדרך של נינו טעונה במשא קשה לתיאור או לבטוי. הדרך הביתה היא אותה דרך בה עבר בנו יאיר ז״ל, ובה מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית. זו תמצית הסיפור. צילומיו של נינו נושאים איתם משמעות שהיא מעבר לתיעוד של מקום.

הקשר בין חוויות חייו לבין אמנותו של נינו אינו קשר מיידי. נינו איננו אילוסטרטיבי בגישתו. כשהוא מצלם את מראה הנוף שבו הוא עובר בדרכו הביתה אין הוא הופך אותו לאיור או לתאור של המקרה או לתעוד של המקום בלבד, וגם לא מחפש להיות דרמטי או טרגי, פשוט מצלם. בצילום הוא מחפש את היופי המנחם של החיים. לגביו היופי הוא מקור השמחה שלו:״רוצה לדבר על השמחה שמניעה אותי, אותה שמחת מקום שאני חווה אותה כנביעה, כמו רצון נשמה שמתממש. לחיות במלואי בחיבור ללב, לשחרר מחשבות ואמונות מעכבות“.

את רובם של צילומי הדרך בחר נינו לצלם בחורף, כך שעוטפת אותם אוירה מסויימת מאד. השמש כמעט איננה, אין חום ואין ניגודים חיים של אור וצל, יש הרבה אפור וערפל. החורף מסמל עבור נינו תקופה של התכנסות לתוך לב ליבה של פרטיות האדם, הביתה, המקום בו טמון הכאב והעצב, כמו בתוך עצמו פנימה. אולם זה רק במידה מסויימת, כי כפי שנינו חווה באופן פרטי רגעים של עצב והתכנסות, הוא גם חווה היפתחות אל העולם והתחברות אל משהו גדול מחוץ לעצמו. הטבע שהוא מצלם מאפשר לו התחברות זו.

הדרך הביתה, מעצם היותה ״טיול בטבע״ כדבריו, מאפשרת לו מעבר למקום אחר בתוכו: ״ הטבע עבורי הוא מקום של חיבור עמוק לנשמתי לאלוהים , ליקום, לטבע, ליאיר, לנשמתו, לגדול מאיתנו, לחכמה שמנהלת. הטבע מחבר אותי ליופי שבו, אין בו נעלה ונחות, הכל מתקיים שם, העץ החי לצד השרוף, הכל על פי טבעו, אין הסתרות, הכל בגלוי בפשוט, הזוהר והקמל חיים זה לצד זה ,זהו חיבור לנשמתי, זה כל כך עצום לחוות את זה ולהסכים לראות את הדרך כפתח לחיבור״. החיבור הזה לגבי נינו הינו הרחבה של האני שלו. הוא יכול לעבור באותו מסלול הביתה ולחוות שחרור מפחד לאבד, ולחוש שהוא רק נפרד מיאיר , לא איבד אותו. החיבור שנינו חש עם הטבע נובע מכך שגם בנו, יאיר היה ״ילד טבע״ כפי שכינה את עצמו. ילד הטבע שעבר בנוף כעובר אורח לרגע קצר.

מהי משמעות הזמן העובר בחולפו על פני הדרך? מה פשר הנוף הנראה מבעד חלונות המכונית? מה הן המחשבות המלוות אותו בעוברו על פני הדרך? אלו זכרונות מציפים אותו לעיתים? אלו שאלות שעולות מן התערוכה ובאופן חלקי מקבל ביטוי בצילומים הקטנים המוצגים לצד הנופים הגדולים . הם מבטאים ברמיזה את ההרהורים המלווים אותו לאורך הדרך, פיסות מחשבות ותחושות שהן חלק ממציאות חייו, מעבר לפיזי, לא פחות נוכחים מהעצים ומהאבנים. מעין מסלול נוסף מנטלי בו הוא עובר מדי יום והופך להיות למקום של זיכרון, של שאלה, של געגוע, של סמל, למחשבות על בנו כעובר אורח בעולם הזה בחיים הקצרים שלו.

נינו מזוהה כצלם של אנשים. שם טמון הייחוד והזיהוי שלו כצלם. הוא הציג מספר תערוכות מעולות בנושא זה. בתערוכה הנוכחית אנו רואים צד נוסף שלו וחושף את התיחסות העמוקה לטבע והקירבה שלו אליה. כאן אין כמעט דמויות אדם ודמותו של יאיר נראית רק מעט. דימויי אדם מופיעים בצילומים הקטנים, כאזכורים, כהערות שוליים, אך לא כנושא מרכזי.

היעדר אדם מהנוף בצילומים בתערוכה מדגיש בעוצמה גדולה את דמותו של יאיר המרחפת מעל הכל ואת דמותו של הצלם עצמו, שמבטו נוכח ומייצג אותו. הנוף המלנכולי והחורפי, החורשות, העצים, הערפילים והאויר, הצבע המתון, גווני האפור, כל אלה ויותר טומנים בחובם זיכרון עמוק ונצחי.

ג׳ניפר בלוך נובמבר 2017