דפני וחבריה מצאו עצמם בסופ"ש זה נלחמים על הדמוקרטיה

הרבה דברים מהותיים בחיי, קודם עשיתי אחר כך הבנתי,  זה שייך למרחב הלב.   

המחאה החברתית על אנשיה  נגעה בי לעומק מהיום הראשון כשפגשתי מספר אוהלים ברוטשילד.

דפני ליף נכנסה ישר למגרות הלב. 

הטריות שלה, האומץ ללכת בעקבות הלב שלה , האומץ לצאת לדבר, לא דיבור רהוט אבל אמיתי.

כל כך אחרת ממה שהורגלנו לראות על המסכים,  מנהיגנו מדברים יפה ומאחורי זה יש פער עצום בין דיבורם למעשיהם.

כל כך הרבה עסוקים במראית עין - מספרים סיפורים .

בסופ"ש האחרון  התנסח לי עוד יותר בבהירות  מה נוגע בי כל כך במחאה הזו על כל  צעיריה האמיצים.

ועל הרצון העמוק להחזיר את כבוד האדם ואת החרות לחיינו, לכל המרחבים.

 דפני = אמפטיה , צילום  מפלורנטין מאי 2012

ביום שישי היינו שם בשדרה, באנו להפגין, לחבור. קלטתי את האלימות  באוויר .

התרחשות נראתה מאוד תמימה,  מעגל של אנשים  יושבים מקפידים להחזיק 3 אוהלים באוויר

 ומסביבם נבניית שרשרת של שוטרי יס"ם ופקחי עירייה.

 מפגין אחד ניגש לדבר אל ליבם של פקחי העירייה אמר להם שהמחאה היא עבורם גם כן.

הם שהיו טעונים כבר, לא יכלו להכיל את דבריו.

הרגשתי שצריך לעזוב את השדרה שהייתה כבר טעונה באלימות.

מאז ועד רגע זה ביום שלישי אני משתף ברשת החברתית הזו, שמראה סיפור שונה לגמרי.

מאות אנשים שהיו, ראו,  חוו וצילמו את האלימות הבלתי נסבלת של השוטרים כלפי המפגינים. הפכו למדווחים

 היחד הזה שנוצר משפיע בגדול. 

צילום:  דן חימוביץ.

כמה חשוב שיש את הפייסבוק  שמביא  דיווח ישיר של בני אדם

התרגלנו כבר  לפרשנים וכתבים שליחי אדוניהם האינטרסנטים. 

גם המשטרה רגילה להזין לתקשורת את הסיפור שלה.

  

דפני ליף שמביאה רוח חופשייה ולא נכנסת לשום מגירה, המעוררת כל כך הרבה צעירים מאיימת עליהם.   

דפני וחבריה מצאו עצמם בסופ"ש זה נלחמים על הדמוקרטיה  זו גם הייתה קריאתם כשניסו לעצור את הפקחים והיס"מ שהסתערו עליהם בכמה גלים.

מאז הקריאה לחופש ולדמוקרטיה הפכה להיות האג'נדה המרכזית המאחדת את כל זרמי וצבעי המחאה

 ממנה יגזר צדק חברתי ממנה יגזר הכל .

חשוב לאחד שורות לא ליפול לפיצולים , הרצון משותף  ונדרש כאן יחד כמו בסופ"ש הזה. 

דפני היא אומנית, היא לא רוצה לשרוד, היא רוצה לחיות.

היא מגלמת בתוכה רצונות רבים שמחפשים חופש ביטוי וכבוד אדם.

הניסיון הלא מוצלח לחנוק את המחאה, אולי יביא  להתעוררות ולהבנה שכוח ואלימות כלפי מפגינים שייכים למרחב שהוא בלתי אפשרי בעידן הפייסבוק   וזה שייך לכל המרחבים מרוטשילד עד טהראן.

Irit Amitay תודה. מרגש. כהרגלך. פתאום הבנתי שהצעירים האלה עושים שימוש נכון וחיובי בכלים שנתנה לנו הקידמה...(פייסבוק,וסמארטפון) ובעזרתם מבקשים להחזיר לנו ערכים ישנים של אחדות, שיוויון, צדק, מעורבות. להראות שאפשר אחרת. וקפיטליזם לא חייב להיות חזירי, מתנשא, ואלים. יישר כח !

 27/62012    דפני ליף מתוך הפייסבוק .

Leef

לפני 34 דקות · 

• הימים האחרונים הם מבחן, ככה אני מרגישה. האלימות שהופעלה ביום שישי כלפי וכלפי אחרים השאירה אחריה תחושת זעזוע עמוק. גם האלימות שהייתה בשבת. קשה לישון, קשה להתרכז, הגוף החבול מלא בעקבות שמזכירות את הרגע בו כל אחד מאיתנו חטף. שמעתי חברה אומרת למישהו "היית צריך להיות שם בשביל להבין". היא אמרה זאת בזעם. 
  
  בימים האחרונים נשמעות ביקורות על התגובה שלנו, שחטפו. "איפה הייתם כשהאלימות הזו הופעלה כלפי אחרים? מה נזכרתם?"
  
  אני לא בעד אלימות, לא יצאתי לרחובות בכדי לעורר פרובוקציה, אלא בשביל להמשיך את המאבק על חברה טובה יותר. המשפט הזה "איפה הייתם כש..." בשילוב עם החוויה האישית והקשה מסוף השבוע האחרון מבהירות שוב שאלימות היא שפה. שפה שמי שחווה אותה מבין, מי שמפעיל אותה מדרבן. אלימות היא שפה שגורמת לאנשים להתבצר, להרגיש שזה הם מול העולם, שמי לא היה שם אתם לא מבין. לשפה הזו יש שני מצבים- התקפה והתגוננות, שניהם מצבי קיצון שלא טוב לפעול מהם. 
  
  אני כואבת בימים אלו גם את כאבי שלי וגם את כאבם של חברי. אני קוראת את הכתבות השקריות על מה שקרה וכועסת על הקלות בה עושים שימוש באירועים כמו אלה בשביל לנסות ולפגוע במחאה החברתית. אנשים שמזלזלים בא לי להגיד להם "לא הייתם שם. הייתם צריכים להיות שם בשביל להבין"- אבל הם היו שם באיזשהו אופן, הם מבינים. כי אלימות זו שפה שמוכרת בישראל. 
  
  אלימות יכולה להיות פיזית, היא יכולה להיות כלכלית, היא יכולה להיות השפה שבעזרתה סקטורים שונים מתבצרים משאר החברה. 
  
  הימים האחרונים הם מבחן, ככה אני מרגישה, לא לאמץ שפה שכפו עלי באלימות. לא לנטוש את ערכיי המאבק ולהגיב מתוף הטראומה. ולא להרים ידיים.

  5 ·  · שיתוף