עם הזמן אני נחשף לעוד ועוד רבדים של תיעוד העומק שלקחתי על עצמי בשכונת פלורנטין מבלי משים.
המושג "היו זמנים" בד"כ התחבר לי לימיה הראשונים של המדינה.
בתחושה שלי גם עכשיו אנחנו בימיה הראשונים של הקמת מדינה אחרת
לאן פניה, הכל תלויי בכל אחד ואחד מאיתנו, מה שנביא זה מה שיהיה.
בשנתיים+ של צילומים והכרות עם הנוף האנושי והאורבני יש השתנות מהירה , ההשתקפות הזו שצולמה ב2009
כבר אינה מציאותית , הבית שמממול רגע לפני הריסתו הסופית , עבורי זה סימבול להרבה מההשתקפויות בחיינו שכבר אינן מציאותיות.
אני אוהב לצלם השתקפויות עבורי הן תזכרות לכך שמה שאני רואה הוא רב שכבתי , חלק גלויי והרבה לא נראה.
בחוויה שלי אילו ימים של שינויים גדולים שקשה להכיל אותם במציאות המקומית עולמית .
חלק גלויים ורובם אינן נראים למתבונן בכלל ועוד פחות למתבונן המחובר לצינורות המדיה הרגילות .
למי שרוצה להתחבר לחווית בחירה ועצמאות מחשבתית יש אין סוף מקורות מידע ברשתות המקומיות והעולמית .
כשבאתי לצלם את פלורנטין שהיתה עבורי כמו בירת הצעירים לא ידעתי איזה תפקיד יהיה להם לצעירי תל אביב בהמשך הדרך ואולי משהו בתוכי כן ידע והאמין שיש כאן פוטנציאל שמבקש סולידריות וצדק חברתי וכבר לא מחכה שיתנו
, היום יותר ברור לי שהסימנים היו על הקירות, במובן העמוק כתובות הגרפיטי על קירותיה ובתיה של השכונה היו ניצני המחאה של הקיץ שפרצה במלוא עוצמתה.
עכשיו חורף ולרגע אפשר ללכת שולל ממה שמשתקף ממאהלי הצעירים שפורקו פיסית אך קיימים בלבבות מאות ואלפים.
מראית העין של שקט , אינה מעידה דבר על המחר.
נהפוך הוא ככל שמנסים לעצור את המתחולל בלבבות אותם אנשים צעירים
מאיצים את זעקת הדיי הנשמעת במרחבי הרשת והשלכותיה שיהדהו בעוצמות שלא הכרנו בארצנו.
תודה!
השבמחק