כשאני מתבוננת בעבודות של נינו הן זזות... הן אינן סטטיות.
לא בגלל שהן מתארות תנועה אלא בזכות כך שהן מייצרות תנועה, פנימית.
אף על פי שצילום מטבעו זו פעולה מקבעת, שמנציחה רגע בזמן, התצלומים של נינו נעים בקלות קולחת שכזו במרחבים המשכנים בכפיפה אחת רגעים אנושיים קטנים עם הבחנה אנושית רחבה.
אני מבחינה בדו-קוטביות שלא רק שהיא אינה סותרת את עצמה, היא מרבדת את השכבות של הצבעים והטקסטורות במשמעויות.
כך מתערבבים להם היבטים מאוד מקומיים, עכשוויים, יומיומיים כמעט עם הדהודים על-זמניים שכמו נלקחו מספר על תולדות האמנות. הדמויות אותנטיות לעצמן אך גם מייצגות ארכיטפים, אבי טיפוס של אנושיות לדורותיה.
אף על פי שההתרחשויות מצולמות באופן ספונטני יש תחושה של העמדה, קומפוזיציה אסתטית-תיאטרלית. כל אלמנט וכל דמות מתייחסים זה לזה, באופן ישיר או עקיף, והפריים מכיל את חלקיו כמו היו מתוכננים להיות שם מלכתחילה.
נוצרות מערכות יחסים בין זרים שנקלעו למרחב הצילומי של נינו.
במרחב הזה המציאות של הדמויות מתערבבת עם הסיפור שנינו חולם אודותיהן,
אני מנחשת ששילוב זה של מציאות וחלום מקיים את התדר הרוטט שלא נותן לתמונות לנוח מול עיניי.
כשביקרנו בבית העץ חם והיפה של נינו ותחיה, בנטף, שתינו תה, אכלנו תמרים ושוחחנו על קונספט הרצאות חדשה שהם בונים ומעבירים יחד. תחיה מביאה את נקודת המבט החיצונית והמלומדת שמבחינה בהקשרים אסתטיים והיסטוריים,
נינו מביא את הסיפור שלו ואת הסיפורים שמעבירה העדשה שלו.
וכך במארג הדדי ומופלא הם טווים מסע מרתק שמחבר את הנקודות.
פורטרים שצולמו בברים ליליים ובפינות רחוב בפלורנטין הופכים להיות משיכות רמברנדטיות של מכחול ואור, תצלומים שצולמו בדרך, מאחורי זגוגית רטובה של רכב נוסע הופכים לתמונות אימפרסיוניסטיות.
שתינו תה טעים, ושוחחנו, וכל אותו זמן השקיפו עלינו כריכות של ספרי אמנות,
כאלו שתמיד היו שם, עוד מתקופת הוריו, מחזיקים את יסודות הבית ממש כמו קורות העץ, הבלוקים והטיח.
