הבוקר קראתי את מה שכתבה תמר מור סלע לבן שלה, יונתן, שנמצא עכשיו בארצות הברית. היא מתגעגעת אליו, המרחק כואב לה בחבל הטבור, ובכל זאת היא כותבת לו בסוף השיר, אל תחזור. היא מדברת על המילה שמחה ומודה שלא היה לה פשוט לכתוב את הטקסט הזה. הוא חי את חייו, הוא חי, ועבורה זה משהו להודות עליו.
גם לי לא פשוט לכתוב את הדברים האלה. ההשוואה הזו שעולה בי פתאום היא אולי הדבר החדש שמתגלה לי הבוקר, משהו שעד עכשיו לא העזתי להניח במילים.
אם לחיות זה להיות אחר, אז להרגיש היום בדיוק את מה שהרגשתי אתמול זה אולי לא באמת להרגיש, אלא רק לחיות בתוך זיכרון של אתמול. אני שואל את עצמי מה אני גורר לתוך היום הזה, ומה בכל זאת נולד בו מחדש מול הקריאה הזו.
ומתוך המקום הזה אני חושב על הבן שלי שלא נמצא כאן. אין איתו מפגש יומיומי, למרות ההודעות ולמרות המסכים. לפעמים אני שואל את עצמי, בזהירות גדולה, מה ההבדל בתוך החוויה שלי בין הבן שאיננו כאן בארץ לבין הבן שאיננו כאן בעולם.
יאמרו לי שזה שמיים וארץ, ובמובן הגלוי זה נכון.
אבל בתוך הנפש, חוויית החסר פוגשת את אותו המקום.
אובדן מסוג אחד ואובדן מסוג אחר, אבל בשניהם נוצרת היעדרות יומיומית שצריך למלא. גם עם מי שנמצא רחוק מעבר לים, וגם עם מי שאיננו בין החיים, חלק גדול מהקשר ממשיך להתקיים במרחב הפנימי, במחשבה ובדמיון.
אני מנסה לפרק את ההפרדה בין המציאות העובדתית לבין החוויה הפנימית של הגעגוע.
נוכחות מול היעדר בגוף. בעולם הפיזי, בן אחד חי ונושם מעבר לים, והשני איננו. אבל ביומיום של הבית, בכוס הקפה בבוקר, בישיבה במרפסת , שניהם לא נמצאים. הגוף שלהם לא פה.
המציאות הפנימית שלי חווה קודם כל את הריק.
אני מתבונן בכנות בצלקת של הריקנות.
הגירה מייצרת אבל מסוג מסוים. האובדן של הבן החי הוא אובדן מבלבל, אי אפשר להתאבל עליו, ברוך השם, הרי הוא חי ונושם, ובכל זאת משהו ממשי מאוד מת בתוך היומיום, בתוך הקשר הפשוט.
הוא נתלש ממרחב החיים המשותף.
אני מרשה לעצמי להעלות את זה, כי אולי הילדים שלנו בכלל לא מבינים את זה. שינסו לרגע לדמיין את עצמם עם הילדים שהם מגדלים עכשיו בכל כך הרבה תשומת לב ואהבה, מה יקרה כשהילדים האלה יקומו וילכו להם פתאום מתוך החיים, לא בגלל מלחמה ולא מתוך הישרדות, אלא סתם כך, מתוך בחירה, והקשר יהפוך להיות משהו רחוק ומתווך.
כל השאלות עולות מזה בבת אחת. מה זו משפחה בכלל, מה זה קשר דם, מה זו שייכות, מה זו מולדת, מה זה בית. פתאום הכל נפרם, כאילו כל הקיום הפך לסלפי אחד גדול.
אולי המסע כעת הוא איך לא להפוך את ההיעדרויות האלה להרגל קפוא של כאב ישן, אלא לגעת.
אני מתגעגעת ליונתן. אני שמחה שהוא לא כאן. אולי ״שמחה״ היא לא המילה הנכונה כי המרחק כואב לי בחבל הטבור (סליחה על הקלישאה אבל היא נכונה). אצלו זה שונה. הוא חי את חייו. הוא חי, וזה משהו להודות עליו. לא היה לי קל לכתוב את הטקסט הזה, אבל זאת האמת (שלי), ואקרא לה במילה המכובסת: מורכּבת.
