והיה גם ערב של משיקים ומשיקות מחדש את א.ד. גורדון בבית המדרש " אלול "בירושלים.
והצטרפתי לקבוצת לימוד/ שעור עם נטלי קמיל בת אדם מרשימה שלימדה בהקשר מכתבים ורשימות.
נטלי ציטטה שלושה יוצרים ומורי דרך. א"ד גורדון, וינסנט ון גוך וריינר מריה רילקה בחליפות מכתבים,
ש"החיו את הנמענים בדיוק כשם שהחיו את הכותבים" .
ועלה הבלוג שאני מנהל וכותב ,האם הוא מעין מכתב גם, ומי הנמען ?
ועלה בי שאחרי לכתי, יישארו פוסטים רבים מספרי סיפורים , ומתוך ההתנסות שלי, יש להן למילים כוח גרעיני להחיות, כמו שקורה לי עם מכתביו או תמונותיו של סבא שמחברות אותי במהירות האור למרחב בו נכתבו .
סבא שלי שלא הכרתי השאיר מכתבים ,אותו סבא הוגו הרמן שעלה ארצה ב1935 , היה שולח "מכתבי שרשרת" לחבריו באירופה כותב להם תיאורים מעשיים רוחניים גם יחד על החיים בארץ שלפני קום המדינה . אולי זה היה מעין בלוג של אותם הזמנים .
סיפרתי עליו ועל מכתביו לנטלי בתשובה לשאלותיה :"מהו מכתב? " "יצירה עבור נמען אחד?" . ועלה לי ברור שאני כותב לנמענים רבים ,דיאלוג עם העולם . ועלה בי עניין הפרטיות בעולמנו החשוף בכפר הגלובלי הקטן שכולנו חווים את תחלואיו , וכולנו חיים בגוף שחווה פחות אות יותר אותם יסורי נפש וגוף , ובתור אדם שהולך במרחב החיים מסומן בסוג שנראה כמו מוגבלות גוף ופתוח ללמוד וללמד שהמוגבלות היחידה היא בראש, במה אנחנו בוחרים להאמין , והבוקר מכורסת הצטננותי קראתי בספרה של ג'יל בולטה טילור "התקף התובנה שלי / סיפור אמיתי על מושג האחריות " בפרק 17 העוסק ב"הכוח העצמי שלנו" : ... "ההרכב הכימי ששוחרר מהמוח שלי (לתגובת כעס שעלה בה ) "בתוך תשעים שניות מההפעלה של הרכיב הכימי של הכעס נעלם לחלוטין מהדם והתגובה האוטומטית שלי מסתיימת " אבל אם אני מוסיפה לכעוס כחלוף תשעים השניות האלה , פירוש הדבר שאני בוחרת להניח למעגל הזה להמשיך בפעולתו ". וואוואו גדול שהנה חוקרת מוח מדענית מספרת חולקת והרגשתי שוב שמחה גדולה לדבר הגדול הזה שאני חווה בחיי שהמוגבלות היחידה היא בראש שלנו, למה לתת כוח בבחירות היום יומיות שמעצבות חיינו.
ונחזור לרגע לשעור גורדון לקטע מתוך מכתב לרחל. כי האיש מסקרן ומורכב ורב הניסתר על הגלויי למרות הכתיבה .
"היה זמן שכתיבת מכתב, כמו קבלת מכתב, הייתה לי כשהיא לעצמה מעין חג. חייתי במכתבים – כאשר הגדתי לך פעם וגם כתבתי – כמו שאני חי בטבע. כשהיו ייסורים באים אלי – והם אצלי אורחים תדירים, – היו לי שתי דרכים להשיב רוחי: הייתי מטייל יחיד כשעה בתוך הטבע או הייתי כותב מכתב לאחד מידידי. ולאו דווקא ממה שלחץ את לבי – מזה דווקא לא הייתי מדבר – אלא כך, מעניינים הקרובים אל לבי. ושני אלה היו מביאים לי את ההרגעה הדרושה, את הפיוס עם הכל, את ההשתתפות בצער עם הכל, את ההשתתפות בצער העולם ובשירת הצער העולמי."
ואומר לכם שעבורי כתיבת פוסט זה כמו אחרים הוא חג , יצירה , אימון בהתנסחות פרי של התנסויות רבות שנים ואתם הנמענים יקרים לליבי הם מקור השראה גדולה לכתוב ולכתיבה
וכתיבתכם במרחב הפייסבוק עבורי היא חגיגה כמו ללכת לדואר לקבל מכתבם מחברים ויש לי תיק שנקרא "חברי פייסבוק כותבים" . ויש בו כבר המון אוצרות ומה שהביא אותי בין היתר לכתוב הזה הוא צילום של דואר שאספתי מהתיבה והנחתי בקדמת החלון ההשתקפות שנוצרה וכמו הזמינה אותי לצלם גם העלתה בי את הרצון לכתוב גם לכם מכתב זה .
ועלה הבלוג שאני מנהל וכותב ,האם הוא מעין מכתב גם, ומי הנמען ?
ועלה בי שאחרי לכתי, יישארו פוסטים רבים מספרי סיפורים , ומתוך ההתנסות שלי, יש להן למילים כוח גרעיני להחיות, כמו שקורה לי עם מכתביו או תמונותיו של סבא שמחברות אותי במהירות האור למרחב בו נכתבו .
סבא שלי שלא הכרתי השאיר מכתבים ,אותו סבא הוגו הרמן שעלה ארצה ב1935 , היה שולח "מכתבי שרשרת" לחבריו באירופה כותב להם תיאורים מעשיים רוחניים גם יחד על החיים בארץ שלפני קום המדינה . אולי זה היה מעין בלוג של אותם הזמנים .
סיפרתי עליו ועל מכתביו לנטלי בתשובה לשאלותיה :"מהו מכתב? " "יצירה עבור נמען אחד?" . ועלה לי ברור שאני כותב לנמענים רבים ,דיאלוג עם העולם . ועלה בי עניין הפרטיות בעולמנו החשוף בכפר הגלובלי הקטן שכולנו חווים את תחלואיו , וכולנו חיים בגוף שחווה פחות אות יותר אותם יסורי נפש וגוף , ובתור אדם שהולך במרחב החיים מסומן בסוג שנראה כמו מוגבלות גוף ופתוח ללמוד וללמד שהמוגבלות היחידה היא בראש, במה אנחנו בוחרים להאמין , והבוקר מכורסת הצטננותי קראתי בספרה של ג'יל בולטה טילור "התקף התובנה שלי / סיפור אמיתי על מושג האחריות " בפרק 17 העוסק ב"הכוח העצמי שלנו" : ... "ההרכב הכימי ששוחרר מהמוח שלי (לתגובת כעס שעלה בה ) "בתוך תשעים שניות מההפעלה של הרכיב הכימי של הכעס נעלם לחלוטין מהדם והתגובה האוטומטית שלי מסתיימת " אבל אם אני מוסיפה לכעוס כחלוף תשעים השניות האלה , פירוש הדבר שאני בוחרת להניח למעגל הזה להמשיך בפעולתו ". וואוואו גדול שהנה חוקרת מוח מדענית מספרת חולקת והרגשתי שוב שמחה גדולה לדבר הגדול הזה שאני חווה בחיי שהמוגבלות היחידה היא בראש שלנו, למה לתת כוח בבחירות היום יומיות שמעצבות חיינו.
ונחזור לרגע לשעור גורדון לקטע מתוך מכתב לרחל. כי האיש מסקרן ומורכב ורב הניסתר על הגלויי למרות הכתיבה .
"היה זמן שכתיבת מכתב, כמו קבלת מכתב, הייתה לי כשהיא לעצמה מעין חג. חייתי במכתבים – כאשר הגדתי לך פעם וגם כתבתי – כמו שאני חי בטבע. כשהיו ייסורים באים אלי – והם אצלי אורחים תדירים, – היו לי שתי דרכים להשיב רוחי: הייתי מטייל יחיד כשעה בתוך הטבע או הייתי כותב מכתב לאחד מידידי. ולאו דווקא ממה שלחץ את לבי – מזה דווקא לא הייתי מדבר – אלא כך, מעניינים הקרובים אל לבי. ושני אלה היו מביאים לי את ההרגעה הדרושה, את הפיוס עם הכל, את ההשתתפות בצער עם הכל, את ההשתתפות בצער העולם ובשירת הצער העולמי."
ואומר לכם שעבורי כתיבת פוסט זה כמו אחרים הוא חג , יצירה , אימון בהתנסחות פרי של התנסויות רבות שנים ואתם הנמענים יקרים לליבי הם מקור השראה גדולה לכתוב ולכתיבה
וכתיבתכם במרחב הפייסבוק עבורי היא חגיגה כמו ללכת לדואר לקבל מכתבם מחברים ויש לי תיק שנקרא "חברי פייסבוק כותבים" . ויש בו כבר המון אוצרות ומה שהביא אותי בין היתר לכתוב הזה הוא צילום של דואר שאספתי מהתיבה והנחתי בקדמת החלון ההשתקפות שנוצרה וכמו הזמינה אותי לצלם גם העלתה בי את הרצון לכתוב גם לכם מכתב זה .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.