דפני ליף : "לאט לאט מטפטפים רגעים של זיכרון צלול מימי המחאה החברתית.
ארבע שנים אחר כך אני מבינה שיש הרבה שאני לא זוכרת. יש לא מעט שאני אפילו מדחיקה. גם את הזכרון של העמידה ביחד בכיכרות אני לא ממש זוכרת. יודעת שזה קרה, אבל הזכרון לא חי, לא פיזי.
בימים האחרונים אני מתחילה להסיר אבק. מנסה לחצות את חומות השכחה ולחזור לרגעים שנחקקו, נצרבו, במעמקי ההוויה שלי מהתקופה ההיא. זה לא פשוט.
מסתבר לי יותר ויותר שכמו בהתאהבות חזקה עד מאוד, הראש רוצה להשכיח את התחושה, בשביל לחסוך שברון לב נוסף. ממש ככה.
נתנו הרבה כותרות למחאה החברתית באותה התקופה. גם אחריה. אבל אף כותרת שנגעה למספרים היבשים לא מעבירה את התחושה המהותית שליוותה את התקופה זהו. את התחושה כשאני מורידה ממנה אבק, היא מתעוררת לחיים ממש עכשיו, ממש בימים האלו. התחושה שהכל אפשרי.
כנראה שמשם העייפות. משם הנמאס לי. הנמאס הוא מההתעסקות במה שיש. לא במה שיכול להיות אפשרי. כבר הרבה זמן שלא הכל אפשרי. כי השכחה היא אמתית. היא ממלאת תפקיד. תפקיד שמשרת יותר מהכל את מי שמרוויח מהקיים. מהגבולות. מההפרדות.
לא יצאתי לרחוב לפני ארבע שנים בשביל להתנגח במערכת הפוליטית.
יצאתי לרחוב בגלל שלרגע ראיתי את החיים שלי מהצד והבנתי שמכרו לי שהכל אפשרי בעולם שמכתיב לי כל הזמן מה הגבולות שלי. את הגבולות האלו העולם שלנו מייצר על ידי כסף, על ידי זהויות, על קידוש המירוץ וההפרדה והציניות. על ידי צמצום מרחב החלימה של מרבית האנשים. כאילו שלא לכל אדם מגיע לחלום. ועוד לפחות אנשים מגיע להגשים את החלומות שלהם.
אז אני מנסה להיזכר. שהכל אפשרי. שהגבולות הן יצירה של בני אדם. ולכן הגבולות יכולים להשתנות. וכן, יכול להיות שאני נוסטלגית, נאיבית, הזויה, לא עניינית. אבל מותר לכתוב בלי לתת דין וחשבון על כל אלו. אז הנה, אודה בפניכם שאני מתגעגעת. אני מתגעגעת אליכם, אני מתגעגעת אלינו צועדים ביחד, אני מתגעגעת לניצוץ בעיניים של אנשים, לתחושה שהכל אפשרי. לא תהיה עוד מחאה כזו בדיוק. אי אפשר לחזור אחורה. אבל התחושה הזו לא נבעה מהאוהלים. היא נבעה מאיתנו. והלוואי שנמצא את הדרך להחיות אותה מחדש."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.