שישי בערב, דרום תל אביב, אני מחפש רגעים קטנים .
לרגעים נדמה לי שהרחוב הוא כמו סטודיו עבורי, אני מבלה בו שעות, נוסע, מתבונן, צועד, עוקב אחרי דימויים שיש לי בראש, מחכה שיתגלו במציאות .
הנה עכישו הגעתי ללוינסקי, אני בתנועה , ב"קאמיאמק" יושבת בחורה מסקרנת בשקט שלה .
הכל סביב מוגף. הדימויי שלה יושבת ככה על כסא בר כמו מציע עצמו להצטלם.
אני עוצר, מבקש רשות , הכל נראה כמו בסט קולנוע. סקרונתי גוברת על המבוכה, מה את עושה ?
אני מחכה לחברה, אלה שמנקה את המקום לקראת סגירה .
עכשיו אני כבר בסרט אחר, הן נראות ממש חברות, הדמיון רץ להקשרי עבר.
לפני כמה שבועות צילמתי הפקה של סרט לסביות ביפו.
אתן גרות יחד? ברור לי מאיפה יצאה לי השאלה הזו, אבל אני במבוכה.
"ממש לא" עונה ויק שלא מתרגשת . "חברות טובות אבל ממש לא כאלה שהתכוונת, קבענו לצאת יחד ואני מחכה לה" .
אני שמח על הדיאלוג הזה , ככה פשוט העזתי להעלות דימויי שהתרוצץ לרגע בראשי ותגובתה הפשוטה והישירה של ויק החזירה אותי להתרחשות עצמה.
שתי חברות רגע לפני יציאה לבילוי במרחב שקט של ערב שבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.