כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום רביעי, יולי 06, 2011

חוץ /פנים 12 שרה יהקולה - פלורנטין

סיפורה מעורר ההשראה של שרה יהקולה שנפגעה בפיגוע בתל אביב, שקעה לתוך דיכאון ומחשבות אובדניות, אבל הודות ליוגה הצליחה לראות את האור בתוך החשכה. נינו הרמן הקשיב, צילם והתרגש.


שרה יהקולה. ''אמנם למזלי לא נפצעתי פיזית, אבל הפצע הנפשי חלחל עמוק לתוך הגוף ולנשמה שלי''
הלכתי לפגוש את שרה יהקולה בביתה בפלורנטין. לפני הרבה שנים עבדה במטבח של רמה, נפגשנו שם לרגע.
אחר כך ראיתי אותה פה ושם ברחובות פלורנטין, צילמתי ושמחנו על המפגשים וגם דיברנו להיפגש בדירתה במסגרת הפרויקט חוץ/פנים בפלורנטין של הבלוג שלי.

לקח הרבה זמן עד שמימשנו זאת, עכשיו כאן בדירתה הקטנה זה קורה. אנחנו מטפסים לגלריה שהיא גם חדר שינה ופינת עבודה, לראות אותה מתרגלת יוגה בבית כחלק מרכזי בשגרת יום בחייה. אני מצלם אותה בתנוחות יוגה כאלו ואחרות, מבלי לדעת שעוד רגע תזמין אותי לסיפור חיים מרגש, מעצים.

המפגש הראשון שלי עם היוגה היה בתל אביב, בסטודיו בו למדתי ריקוד כמה חודשים. כולם דיברו על הדבר הזה שקוראים לו יוגה ואמרתי לעצמי: 'למה לא לנסות?'. הספקתי להיות בשיעורים בודדים לפני שכל החיים שלי התפוצצו".

אני עוצר אותה בהתרגשות, כמו לרגע לא שמעתי טוב.

 "ואז הייתי בפיגוע, עבדתי שם, והמלצרית השנייה נהרגה. היינו שתיים, אני לא זוכרת את זה שהתחלפנו, כך סיפרו  לי, שאני נכנסתי פנימה והיא יצאה החוצה. אמנם למזלי לא נפצעתי פיזית, אבל הפצע הנפשי חלחל עמוק לתוך הגוף ולנשמה שלי.

 "את החודשים הראשונים של ה'אחרי' קשה לי לזכור. חוץ מהבכי וההישרדות היומיומית בערפל. הנפילה החזקה הגיעה רק אחרי כמעט חצי שנה מאז הפיגוע. בדיוק חזרתי מהמשפחה שלי בפינלנד  והייתי צריכה למצוא דירה חדשה ועבודה ולהחליט מה לעשות בחיים שלי. ראיתי רק שחור. נפלתי עוד יותר עמוק לבור של הדיכאון, ואז בפעם הראשונה בחיים שלי חשבתי שאולי יהיה יותר טוב לי ולכל הקרובים שלי אם לא אחיה בכלל.

"בכל החשכה הזאת האור היחיד שראיתי היה שיעורי היוגה. שעה וחצי האלה של בריחה מהמציאות הקשה שלי למציאות נפרדת, שבה לא הייתי צריכה לחשוב על כלום, להיות מי שאני, להתפרץ בבכי באמצע תרגול ולא לעשות דין וחשבון לאף אחד.

"בשנים הראשונות שלי עם היוגה התרגול היה החבר הכי טוב שלי, שהייתי פוגשת מספר פעמים בשבוע, שלא שפט אותי ולא שאל שאלות. ובתור תרגול פיזי הוא היה תרגול חיצוני - רדפתי אחרי 'מושלמות' פיזית בתנוחות, לעשות עוד, למתוח עוד, להגיע לתנוחה יותר עמוקה, לעשות יותר כדי להגיע לתנוחה ה'סופית'. העיניים שלי היו מסתכלות על עצמי ועל גוף שלי מבחוץ. ככה המשכתי שלוש שנים ואפילו עשיתי קורס מורים ליוגה (ויניאסה)".

''בשנים הראשונות שלי עם היוגה התרגול היה החבר הכי טוב שלי''
רציתי לצרוח ולבכות כדי לשחרר
 בשנים האלו עברה שרה שני טיפולים לטראומה, אחד בתל אביב ואחד בירושלים, אליה עברה כדי ללמוד באוניברסיטה ביולוגיה ולימודי סביבה. המצב הנפשי והפיזי שלה השתפרו, אך היא נותרת עדיין במערבולת של עליות וירידות וקשיים בלימודים.

"בירושלים התחלתי ללמד יוגה, אבל הרגשתי שאני בעצמי עדיין צריכה ורוצה ללכת לשיעורים. וכך הגעתי למרכז של ויג'נאנה יוגה. שמעתי על השיטה ועל אורית סן גופטה והלכתי לראות על מה מדובר. החוויה בשיעור הראשון היתה לי לא מובנת, השיעור היה כל כך אחר ממה שהייתי רגילה, גם הדגשים של התנוחות, והישיבה ותרגילי נשימה בתחילת התרגול שלקחו חלק נכבד מזמן השיעור.

בהתחלה התנגדתי לכל מיני פרטים קטנים. עד שלאט ובשקט התחלתי להתרכך ולהיפתח לרעיון החדש ולהבין שאני בעצם לא יודעת כלום, שתמיד יש מה ללמוד. אחרי זמן מה המחשבה שאפשר לתרגל בצורה אחרת התחילה לחלחל לתוך הגוף והתודעה שלי. התחלתי להבין שאפשר לנסות להסתכל מבפנים ולבנות את התנוחות אחרת ושאין דבר כזה 'תנוחה סופית', שהדרך היא זאת שחשובה".

היא מספרת שהתחילה גם לעשות מדיטציות. אבל אז נשטפה שוב בגל של רגשות קשים, שעלו מהבטן אל הצוואר והציפו אותה הרגע שהתיישבה על המזרון. "בלי מילים ובלי מחשבות, רק רגשות של מצוקה, הרגשה של חנק מהקושי שרק היה בא לי לצרוח ולבכות כדי לשחרר. בעצם הטראומה היתה מאחורי, אבל הדיכאון ליווה אותי כל השנים האלה למרות שלא קראתי לו ככה".

המורה שלה הציעה לה לנסות לתת לרגשות ולדמעות לבוא ולא לעצור אותם, רק לתת להם להיות שם, ולהמשיך לשבת למרות הכול. שרה חשבה שככה החיים שלה יימשכו, ואולי פעם יהיה יותר קל. "ובינתיים השלישייה הבלתי נפרדת – אני, קושי (דיכאון) והיוגה - המשיכה לחיות את החיים שלה ולשרוד מיום ליום עם ימים טובים ועם ימים פחות טובים.

"בזמן הלימודים שלי בכיתה הרפואית, היוגה התחילה יותר ויותר להיות העוגן שלי, הזמן שהיה מוקדש רק בשביל עצמי ושבו באמת יכולתי לקבל את עצמי ואת הגוף שלי עם המגבלות שלו כמו שהוא היה באותו רגע וגם את מצבי רוח שלי כמו שהם היו. לצלול לתוך תרגול ולחזור ממנו קצת יותר רגועה לחיים שמחוץ למזרון.

"הייתי צמאה ללמוד עוד והלכתי לקורס מורים נוסף של שלוש שנים. כבר עברו שלוש שנים מאז שהתחלתי אותו ואני אחרי הסיום. שלוש שנים של חוויות ולימוד עצמי בצורה אחרת ממה שחשבתי.  בשנה הראשונה של קורס המורים נכנסתי עוד יותר עמוק לחקר עצמי.  התחלתי להבין באמת מה הכוונה של לחפש את התנוחות מבפנים, להקשיב לגוף ולתודעה.

סיימתי גם את לימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטה, שהיו לי מאוד קשים מבחינה נפשית. לא הרגשתי שאני מצליחה ושאני מספיק טובה בהם. את היוגה אז לא הצלחתי להעביר ללימודים שלי והדיכאון שלט גם שם".

להאמין שיש מקום לשינוי
שרה מספרת שאת הצניחה השנייה הקשה בחיים שלה חוותה לפני שנה וחצי, כשחזרה מירושלים לתל אביב ועברה לגור ליד האזור שבו גרה פעם המלצרית השנייה, שנהרגה בפיגוע. הכול התחיל לחזור אליה מהעבר, הדיכאון שאב אותה עמוק פנימה. היא לא הבינה איזה טעם היה לחיות בעולם מלא רוע, שבו כל כך הרבה אנשים נהרגים סתם.

"ראיתי רק שחור בעיניים ובאותו זמן גם לא יכולתי ממש לתרגל כי בדיוק נפצעתי בכתף וזה עוד יותר תסכל אותי. גם את הדבר שהכי אהבתי בחיים לקחו לי. יום אחד קמתי והבנתי שאני לא רוצה לחיות. לא היה אכפת לי מהמשפחה שלי, לא מהחברים הקרובים ולא מהאנשים שמסביבי, הייתי מוכנה לוותר על הכול.

"אבל כנראה שהיה בתוכי איזשהו ניצוץ קטן של רצון לחיים כיוון שמאוד נבהלתי מהמחשבות האלה. אחרי שהתאוששתי מההלם התחלתי להבין שיש לי בעצם שלוש אפשרויות - להתאבד, להמשיך לחיות בהישרדות כמו שהייתי רגילה עד אז, או לשנות משהו בחיים שלי ולחיות אחרת. אני חושבת שאת ההבנה הזאת יכולתי לראות בזכות התהליך שעברתי עם היוגה, גם אם לא הייתי מודעת לזה באותו רגע.

"משהו בתרגול המדויק והשקט עם חיפוש מבפנים שעזר לי למצוא את הנוחות הפיזית ללא כאב אפשר לי להאמין שיש מקום לשינוי גם בתחומים אחרים אם רוצים מספיק. הפעם גם הבנתי שאני לא אוכל לעשות את זה לבד אלא אצטרך להיעזר במישהו אחר. בעזרת חברים מצאתי לי מורה שהיה מוכן לעזור לי בדרך, מורה לעבודה פנימית. וכמובן היוגה, האהבה הכי גדולה שלי עדיין היתה שם כדי לתמוך בי בתהליך.

"השנה וחצי האחרונות הן השנים המשמעותיות ביותר בחיי. ההיכרות עם עצמי מזווית אחרת, הדו-שיח שאני מנהלת עם עצמי דרך העבודה הפנימית והיוגה פתח לי דלתות שלא יכולתי לתאר לעצמי שאהיה מסוגלת לפתוח אי פעם.

כרגע נשארו לי שתי אפשרויות - לחיות על אוטומט שמבחינתי הוא המוות אם חיים רק כדי לשרוד, או לחיות ולעבוד עם עצמי כל יום, לפתוח את העיניים גם פנימה וגם החוצה, לראות את הדברים הנפלאים, את היופי ואת הקסם שיש בעולם - ויש המון. לאהוב את עצמי ולהכיר את עצמי, והכי חשוב לקבל את עצמי כמו שאני כרגע". 


''כרגע נשארו לי שתי אפשרויות - לחיות על אוטומט, שמבחינתי הוא המוות, או לפתוח את העיניים גם פנימה וגם החוצה ולראות את הקסם שיש בעולם''

         
מפגש של חיבורי לב
לאורך כל השיחה המרגשת יש לי תחושה שכבר דיברנו מלא בעבר. יש פתיחות  גדולה ונינוחות ביננו  והכל מתרחש בצורה מאוד טבעית. "זה שאנחנו מדברים היום זה קשור גם כי ראיתי את הסרט על יאיר בבלוג שלך , אז אמרתי ברגע שאנשים עוברים משהו בחיים שלהם", היא אומרת.

אני מאוד שמח על המפגש הזה, בצהרי יום בפלורנטין, מופתע מחדש ממפגש של חיבורי לב. הנה אני יושב מול אישה יקרה שעברה דרך כה מורכבת והפכה אותה למקור כוח ובסוף השיחה נכנס גם יאיר  ברקע. אני מספר לה שכשמתי את הסרט  עליו, יצירה שעשיתי ברגעים הכי מורכבים בחיי, שדרך העריכה ובהתבוננות שוב ושוב הצלחתי להפוך את כל אותם רגעים שקראתי להם אז 'עוד זמן יאיר' למקור כוח עבורי. זה היה לפני 11 שנה. עשיתי זאת בשנת האבל הראשונה וזו היתה פעימת הלב שלי,  מבלי לדעת מה היא תחולל.

ועכשיו, 11 שנים אחרי הגעתה של שרה לארץ, חוזר הסיפור הזה וממשיך ליצור הקשרים בחיים, לסלול לי ולאחרים נתיבים לדיבור לב אמיתי ונוגע לחברויות חדשות. היקום הוא תסריטאי-על, שמצליח שוב ושוב להפתיע אותי בחיבורים שלו. אני מבין שוב לעומק מה הכוונה לפעום את הלב.

ירדתי לתל אביב לעוד יום של מפגש, צילום ויצירה, ככה פשוט בעקבות הלב ונפתח בפני עולם ומלואו של אדם יקר, שרה יהקולה, שעשתה ועושה דרך מדהימה, מרגשת ומעצימה.

אנחנו לקראת סוף המפגש. שרה כמו אוספת עצמה. "עברתי דרך ארוכה. כשאמרתי לך על הפיגוע כדבר הכי טוב שקרה לי בחיים - אני חושבת שהיוגה היא אחת התוצאות הנפלאות של זה. מה שהתחיל בתור בריחה מהמציאות הקשה הפך עם השנים להיות חלק בלתי נפרד ממני, סוג של הצלה. היום אני נמצאת במקום אחר. יוגה היא הבית, המקום הבטוח המחבק. מקום של אהבה, תמיכה, מקום של חקירה ושל הקשבה והבנה. המקום של כאב והתגברות על כאב, של חיוך ודמעות, שימחה ועצב.

           מתוך הטור שלי עדשת רוח nrg מעריב                                    

  אנונימי :  " כתבה מדהימה! שרה אישה וחברה יקרה :-)
פתוח ומחממם את הלב..."



 נינו יקר
 אכן המפגש שתארת עם שרה מאד מרגש .

כנראה יש לך את התכונה המיוחדת הזו לפתוח את הלב של אנשים והצילום אולי הוא אחת הדרכים שלך לעשות זאת.
שרה נגעה מאד לליבי, באומץ שלה להפתח ולשתף, וברצון שלה לעזור לעצמה.
היא מעוררת בי רצון להושיט לה יד.
האם היא נמצאת בטיפול? האם היא זקוקה לטיפול? אינני יודעת.
אבל אשמח אם תאמר לה שאשמח לפגוש אותה ולראות האם אוכל לעזור לה באמצעות הפסיכודרמה
(ללא תשלום כמובן).
שלך, אסתי אבנון

©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com