מול החוץ הסוער עברתי כאן תהליך של חזרה לשקט פנימי רגע לפני כיפור נינו הרמן מסכם את השלכות המחאה החברתית על חשבון הנפש הפרטי שלו.
הקיץ הזה הפגיש אותי עם צעירים שיש בהם צמא ורצון עמוק למשהו אחר. צעירים אמיצים המקשיבים לרצון שלהם ומחפשים צורות חדשות להוליך אותו. אני מאמין להם, יש בהם רצון אמיתי להיטיב, חוכמה, יצירתיות גדולה ותמימות ערה. לא סתם דיברו בתחילת הדרך על שקיפות מול הנושאים ונותנים כמצע לדיבור והידברות. הרצון העמוק שלהם ושל כולנו לחזור להאמין ככה בפשטות באדם, באנשים, בכוונותיהם ובהתנהלותם הוא רצון בסיסי וכל כך לא נאיבי.ראינו אותם מדברים בשקיפות במאהלים. הכל היה פתוח ולכל קול היה מקום, ממש דוגמה למרחב של שיח אחר. מאז נולדו מאות מעגלי דיבור והקשבה, הרבה אנשים חוו לרגע את התחושה שיש להם אפשרות להשפיע. המסלול הזה עוד נמצא בהתהוות, שתיל רך שמעורר הרבה השראה ויש להשקות אותו עד שיתבסס. אנשים מחכים לתוצאות בדיור, ביוקר המחייה, במחירים - הכל יקרה וכבר מתחיל, אבל הכי חשוב לזכור שזו ריצת מרתון עם הרבה משוכות.
 |
במחאה נולדו מאות מעגלי דיבור והקשבה, הרבה אנשים חוו לרגע את התחושה שיש להם אפשרות להשפיע צילום: נינו הרמן |
 |
אז איך באים בנחת וברוגע לכיוון האמנותי? צילום: נינו הרמן |
מאיזה מקום. האם מהמקום החדשותי דוקומנטרי שקיים בי כצלם עיתונות? לשמחתי, גיליתי שהמקום הזה כבר לא פעיל וחי בתוכי כמו פעם.
אז איך באים בנחת וברוגע לכיוון האמנותי, ליצירות לב שנחשפתי אליהן יותר בשנים האחרונות בצילום הרחוב? איך פוגשים את המקום השקט הזה בתוך התרחשות כזו דינמית חדשותית והיסטורית? זה תהליך שלקח זמן של התנסות בטרם ניסחתי לעצמי לאן אני רוצה להפנות את תשומות הלב שלי.
 |
מצאתי את עצמי רץ לשדרה, קודם כל כדי להיות חלק צילום: נינו הרמן |
כל ירידה שלי לשדרה לוותה בהיסוס שנבע מתוך הערבוב הראשוני הזה של 'מה מצלמים'. יש כאן תהליך מדהים שיש לו צורות רבות, אז מה הכי מסמל את המחאה? אני תמיד מחפש מנסה לראות מאחורי הקלעים מה מניע תהליכים. ניסיתי להקשיב ללב וליבי פנה לשמוע את לב המובילים הצעירים שנדרשו השכם והערב לתעצומות נפש ויצירתיות לתת מענה לשאלות התקשרות שיש בהן עיסוק בתוצאות וסיכומים.
חוויתי את האומץ והמקוריות שלהם לא להיענות לדרישה וגם את הלחץ העצום שהופעל עליהם לתת תשובות קונקרטיות מידיות. כאמור, יש כאן תהליך ארוך שנמצא בהתהוות, יהיו בו ימים מרגשים ויהיו ימי חולין שאין בהם פעימת עשייה ניכרת לעין. יש בי רצון עמוק לעזור לתהליך הזה לנבוט ולצד זה לא להיות במשימה אלא לפעול רק משמחה.
עברתי כאן תהליך של חזרה לשקט פנימי. מול החוץ הסוער לאט לאט חזרתי למקום שסומך על פעימת הלב שלי. לקח לי זמן לחזור לאיזון ולבהירות. עכשיו, רגע אחרי שהשדרה חזרה לצורתה הקודמת, רגע לפני יום הכיפורים, אותה עצירה חכמה לחשבון נפש, ברורה לי ההתכוונות לשנה הקרובה - להיות ער לכך שאני מתחיל לגלוש משמחת יצירה למשימה. לעצור, לקחת נשימה עמוקה ועוד אחת. ולחזור ליצירה ממקום של הקשבה לפעימת הלב הפשוטה. אני מאחל לכולנו להתחבר לפעימת הלב שלנו.
מתוך הטור עדשת רוח במעריב nrg
