מאמר של אוסו ביו שפורסם בדה מרקר בתאריך :29/8/11
אוסו:, "
בואו נעצור לרגע לקחת אויר.
אנחנו הולכים בעקבות התקשורת בעיניים עצומות – ישר לתוך המלכודת של פילוג פנימי, ופספוס ההזדמנות הנדירה של המחאה.בואו נראה: התקשורת מיהרה לכוון זרקורים אל 'מנהיגי המחאה'. למה בעצם?
כי כולנו יודעים מי משלם לתקשורת משכורת.כי מה היה יותר קל ונוח מלהכתיר מנהיגים-טירונים בקול תרועה,
ואז לחכות שיפלו במלכודת הדבש של התהילה. או שסתם יעשו טעות לגיטימית של מתחילים, שתהודהד ותסוקר - ותותיר אותם ואותנו פגועי הדף.
במקביל איגפה אותנו התקשורת של ההון-שלטון מציר נוסף: איפה "מסמך הדרישות" שלכם, הם שאלו.
מיהם חברי ההנהגה הנבחרים, ה"מייצגים אתכם". ודחקו בנו – נו? מה קורה?
מסמך דרישות מסודר הוא בעצמו דרישה בלתי אפשרית בשלב זה של המאבק.גם הנהגה ארצית, שתיבחר בבחירות דמוקרטיות ותנסח את המסמך האמור, היא ציפייה הזויה כרגע. על ידי מי תיבחר ההנהגה האמורה? באיזו פלטפורמה בדיוק? מי במאהלים מתיימר לייצג מישהו מלבד את עצמו? זה קשקוש.
כאשר אנחנו עוסקים בטפל במקום בעיקר, בבירוקרטיה, באגו ובמאבקי כוח, במקום ביוזמה, ביצירתיות ובשינוי,
אנחנו במו ידינו מתנדבים להפוך את עצמנו לוועדה טרחנית, שדנה בסעיפי סעיפים וממסמסת כל הזדמנות למעשים. הפילוג של הימים האחרונים מיותר לחלוטין, אפשר לגשר מעליו ברגע ואין צורך בשום הנהגה שהיא כדי להשיג זאת.אין לנו יכולת לבנות אינסטנט-מפלגה שתייצג את כ-ו-ל-ם.
גם אין לנו צורך במנהיגות כזו, שהעם תולה בה את עיניו ומחכה פאסיבי לישועה. זוהי מנהיגות של העולם הישן. אנחנו אקטיביסטים יחידים, הפועלים מטעם עצמם. קבוצות קטנות במקרה הטוב.התקשורת בינינו רעועה, ועדיין איננו אפילו מכירים זה את זה. הרשת שלנו מבוססת בינתיים רק על עזרה הדדית ועל אמון.
זה הכול. וזה מה שכל כך יפה, זה מה ששבה את הלב החל מהיום הראשון. המכנה המשותף של כולנו בשלב זה הוא הזעקה: משהו רקוב באוליגרכיית ישראל, ולאן שלא נסתכל – הוא שם! משותף לנו הרצון היוקד, לנקות מן השורש את המשהו הזה, ולהצמיח תחתיו חיים טובים יותר לכולנו. משותפת לכולנו האהבה למקום הזה, שקושרת את גורלנו לכאן. המנהיגים החדשים שלנו יצמחו תוך כדי תנועה, ומכל עבר.
הם לא יובילו בדיבורים ומסמכים. הם יובילו בדוגמה אישית. הם יובילו במעשים. הם יובילו בזכות היוזמה שלהם, הנתינה שלהם, הערכים שלהם והאישיות שלהם. הם האיש והאישה האלמונים, שמחר יקומו בבוקר,
יראו משהו שהם יכולים לשפר ולתקן למען הכלל, ופשוט יעשו את זה. הם יעשו את השינוי. זו האישה שתארגן השאלת ספרי לימוד בבית הספר של הבן שלה – ובזכותה כולם יוכלו לחסוך, ועל הדרך לחנך את הילדים להעריך רכוש ועמל.זה השכן מהמעלית, שיתלה מחר שלט: "חבר'ה, מהיום נפגשים בגינה הציבורית בחמישי בערב לקפה. סתם, כדי שנתחיל להכיר ולהיות שכנים. תביאו כיסא ומשהו לאכול".
זו האימא הצעירה, שתארגן פתאום חוג בית. אלה האנשים, שבמעשיהם יאפשרו לנו לחזור אל ישראל של ילדותנו,ישראל של שכונה, של קהילה, של חברות בעת צרה ובעת שמחה. אל שבט אחים גם יחד. אלה האנשים שיתנו לנו השראה. שנחייך ונתרגש לשמוע עליהם.
המהפכה הזו איננה מהפכת ה"מגיע לי" המפונקת שצוירה בתקשורת. להיפך. זו מהפכה של חולמים - מעיזים – ועושים למען הכלל. אני שוכבת בשוחות של המהפכה הזו כבר חודש, ואני מכירה את הלוחמים שלצידי אף שמעולם לא פגשתי אותם בעולם ה'אמיתי'. המהפכה הזו היא מהפכה של אנשים שקמים ומחליטים ליצור מציאות אחרת. במו ידיהם. בלי לחכות שאף אחד יעשה את זה בשבילם.
הם שואלים: מה אני יכול לעשות למען האנשים שאני אוהב? מה חשוב לי לשנות? מה יכול להיות נפלא, אם פתאום הוא יקרה בישוב שלי, או במדינה שלי? ואז הם קמים, ועושים כפי יכולתם כדי שזה יקרה. בהתמדה, באמונה. בלהט שאי אפשר לכבות אותו, משעה שדפני וחבריה הציתו אותו.
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת, אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אשרי האנשים שזכו להקשיב לצו ליבם ואז לפעול להגשמתו.
תשמעו סיפור על לבבות:
בשבוע שעבר יצאנו לרחוב, לדבר עם האנשים ולגייס תומכים למאהל שלנו. הנה שיחה אמיתית:
אני: צדק חברתי, מעניין אותך? גברת: צדק חברתי? לא, תודה. אני: לא תודה, אין צורך. צדק חברתי?
יש לי כל כך הרבה ממנו! ...אני כבר לא יודעת מה לעשות עם כל הצדק החברתי הזה שיש לי. אתם מבינים? התרגלנו שאם מישהו פונה אלינו, הוא בטח רוצה מאיתנו משהו. הוא רוצה למכור לנו משהו. לבבות רבים עדיין עטופים באבק המצטבר הזה, של ייאוש וחוסר אמון.
התפקיד של אלה שהתעוררו, הוא לפזר את האבק. להפיח בלבבות האלה תקווה חדשה.
הפגנות הן כלי חשוב בדרך לשם, בתנאי שזוכרים: מה שחשוב בהן הוא המהות, ולא הרייטינג.
כמה אנשים יבואו? יבואו? לא יבואו? איזה לחץ מיותר. הפגנות הן חיצים. הן אינן המטרה. הן טקטיקה. הן לא אסטרטגיה. המחאה שלנו היא לא רק להפגין 'נגד'. המחאה שלנו היא גם לפעול 'בעד'.
בואו לא נדחף אנשים. בואו נמשוך אותם. נמשוך אותם במעשים שלנו, ונסחף אותם איתנו לעשייה. כל אחד מאיתנו טוב במשהו.בואו ניקח את המשהו הזה, ונשתמש בו לטובת הכלל. חלק ימשיכו לארגן הפגנות, כל אחד על מה שכואב לו ומכעיס אותו.חלק יתפקדו למפלגות, ויעשו שינוי מבפנים. חלק יכתבו מכתבים זועמים וילחצו על מי שצריך, בכל פעם שתנחת מלמעלה עוד החלטה תמוהה ומקוממת. כל אחד יקום ויפעל בדרך משלו. יעשה את המעשה הלא צפוי, אך הנחוץ. כמו, למשל, להיות בעל הדירה הראשון שיוריד 500 ₪ ממחיר השכירות.העתיד שייך לאלמונים האלה: בהתחלה אחד. ואז עוד אחת.ואז עוד סבתא אחת, שאם תראו אותה ברחוב, לא תאמינו מה היא יכולה לעשות.ועוד ועוד אנשים טובים. מזן נדיר, אבל שבהחלט לא נכחד עדיין.
פגשתי הרבה ישראלים טובים בשבועות האחרונים. כשכל האנשים האלה יקומו, וכל אחד מהם יעשה למען הכלל את המעט שלו,תהיה פה ממילא ישראל טובה יותר: מעורבת, ערכית ומוסרית יותר. נעימה יותר.
יוזמתית ומעוררת השראה. ומאושרת מרוב נתינה ומשמעות. מה אתם מביאים איתכם? מה הכישרון המיוחד שלכם?מה אתם הולכים לעשות איתו מחר בבוקר?אין לנו מסמך דרישות. אין לנו מנהיגות. אין לנו מפלגה.
ואנחנו יוצאים לבנות מחדש את הארץ.
כל אחד לחוד. וכולם ביחד. כמו שלט אחד שראיתי: "המחאה תמשיך לצעוד כל עוד אני אמשיך לצעוד".
בהצלחה לכולנו, אוסו
אוסו:, "
בואו נעצור לרגע לקחת אויר.
אנחנו הולכים בעקבות התקשורת בעיניים עצומות – ישר לתוך המלכודת של פילוג פנימי, ופספוס ההזדמנות הנדירה של המחאה.בואו נראה: התקשורת מיהרה לכוון זרקורים אל 'מנהיגי המחאה'. למה בעצם?
כי כולנו יודעים מי משלם לתקשורת משכורת.כי מה היה יותר קל ונוח מלהכתיר מנהיגים-טירונים בקול תרועה,
ואז לחכות שיפלו במלכודת הדבש של התהילה. או שסתם יעשו טעות לגיטימית של מתחילים, שתהודהד ותסוקר - ותותיר אותם ואותנו פגועי הדף.
במקביל איגפה אותנו התקשורת של ההון-שלטון מציר נוסף: איפה "מסמך הדרישות" שלכם, הם שאלו.
מיהם חברי ההנהגה הנבחרים, ה"מייצגים אתכם". ודחקו בנו – נו? מה קורה?
מסמך דרישות מסודר הוא בעצמו דרישה בלתי אפשרית בשלב זה של המאבק.גם הנהגה ארצית, שתיבחר בבחירות דמוקרטיות ותנסח את המסמך האמור, היא ציפייה הזויה כרגע. על ידי מי תיבחר ההנהגה האמורה? באיזו פלטפורמה בדיוק? מי במאהלים מתיימר לייצג מישהו מלבד את עצמו? זה קשקוש.
כאשר אנחנו עוסקים בטפל במקום בעיקר, בבירוקרטיה, באגו ובמאבקי כוח, במקום ביוזמה, ביצירתיות ובשינוי,
אנחנו במו ידינו מתנדבים להפוך את עצמנו לוועדה טרחנית, שדנה בסעיפי סעיפים וממסמסת כל הזדמנות למעשים. הפילוג של הימים האחרונים מיותר לחלוטין, אפשר לגשר מעליו ברגע ואין צורך בשום הנהגה שהיא כדי להשיג זאת.אין לנו יכולת לבנות אינסטנט-מפלגה שתייצג את כ-ו-ל-ם.
גם אין לנו צורך במנהיגות כזו, שהעם תולה בה את עיניו ומחכה פאסיבי לישועה. זוהי מנהיגות של העולם הישן. אנחנו אקטיביסטים יחידים, הפועלים מטעם עצמם. קבוצות קטנות במקרה הטוב.התקשורת בינינו רעועה, ועדיין איננו אפילו מכירים זה את זה. הרשת שלנו מבוססת בינתיים רק על עזרה הדדית ועל אמון.
זה הכול. וזה מה שכל כך יפה, זה מה ששבה את הלב החל מהיום הראשון. המכנה המשותף של כולנו בשלב זה הוא הזעקה: משהו רקוב באוליגרכיית ישראל, ולאן שלא נסתכל – הוא שם! משותף לנו הרצון היוקד, לנקות מן השורש את המשהו הזה, ולהצמיח תחתיו חיים טובים יותר לכולנו. משותפת לכולנו האהבה למקום הזה, שקושרת את גורלנו לכאן. המנהיגים החדשים שלנו יצמחו תוך כדי תנועה, ומכל עבר.
הם לא יובילו בדיבורים ומסמכים. הם יובילו בדוגמה אישית. הם יובילו במעשים. הם יובילו בזכות היוזמה שלהם, הנתינה שלהם, הערכים שלהם והאישיות שלהם. הם האיש והאישה האלמונים, שמחר יקומו בבוקר,
יראו משהו שהם יכולים לשפר ולתקן למען הכלל, ופשוט יעשו את זה. הם יעשו את השינוי. זו האישה שתארגן השאלת ספרי לימוד בבית הספר של הבן שלה – ובזכותה כולם יוכלו לחסוך, ועל הדרך לחנך את הילדים להעריך רכוש ועמל.זה השכן מהמעלית, שיתלה מחר שלט: "חבר'ה, מהיום נפגשים בגינה הציבורית בחמישי בערב לקפה. סתם, כדי שנתחיל להכיר ולהיות שכנים. תביאו כיסא ומשהו לאכול".
זו האימא הצעירה, שתארגן פתאום חוג בית. אלה האנשים, שבמעשיהם יאפשרו לנו לחזור אל ישראל של ילדותנו,ישראל של שכונה, של קהילה, של חברות בעת צרה ובעת שמחה. אל שבט אחים גם יחד. אלה האנשים שיתנו לנו השראה. שנחייך ונתרגש לשמוע עליהם.
המהפכה הזו איננה מהפכת ה"מגיע לי" המפונקת שצוירה בתקשורת. להיפך. זו מהפכה של חולמים - מעיזים – ועושים למען הכלל. אני שוכבת בשוחות של המהפכה הזו כבר חודש, ואני מכירה את הלוחמים שלצידי אף שמעולם לא פגשתי אותם בעולם ה'אמיתי'. המהפכה הזו היא מהפכה של אנשים שקמים ומחליטים ליצור מציאות אחרת. במו ידיהם. בלי לחכות שאף אחד יעשה את זה בשבילם.
הם שואלים: מה אני יכול לעשות למען האנשים שאני אוהב? מה חשוב לי לשנות? מה יכול להיות נפלא, אם פתאום הוא יקרה בישוב שלי, או במדינה שלי? ואז הם קמים, ועושים כפי יכולתם כדי שזה יקרה. בהתמדה, באמונה. בלהט שאי אפשר לכבות אותו, משעה שדפני וחבריה הציתו אותו.
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת, אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אשרי האנשים שזכו להקשיב לצו ליבם ואז לפעול להגשמתו.
תשמעו סיפור על לבבות:
בשבוע שעבר יצאנו לרחוב, לדבר עם האנשים ולגייס תומכים למאהל שלנו. הנה שיחה אמיתית:
אני: צדק חברתי, מעניין אותך? גברת: צדק חברתי? לא, תודה. אני: לא תודה, אין צורך. צדק חברתי?
יש לי כל כך הרבה ממנו! ...אני כבר לא יודעת מה לעשות עם כל הצדק החברתי הזה שיש לי. אתם מבינים? התרגלנו שאם מישהו פונה אלינו, הוא בטח רוצה מאיתנו משהו. הוא רוצה למכור לנו משהו. לבבות רבים עדיין עטופים באבק המצטבר הזה, של ייאוש וחוסר אמון.
התפקיד של אלה שהתעוררו, הוא לפזר את האבק. להפיח בלבבות האלה תקווה חדשה.
הפגנות הן כלי חשוב בדרך לשם, בתנאי שזוכרים: מה שחשוב בהן הוא המהות, ולא הרייטינג.
כמה אנשים יבואו? יבואו? לא יבואו? איזה לחץ מיותר. הפגנות הן חיצים. הן אינן המטרה. הן טקטיקה. הן לא אסטרטגיה. המחאה שלנו היא לא רק להפגין 'נגד'. המחאה שלנו היא גם לפעול 'בעד'.
בואו לא נדחף אנשים. בואו נמשוך אותם. נמשוך אותם במעשים שלנו, ונסחף אותם איתנו לעשייה. כל אחד מאיתנו טוב במשהו.בואו ניקח את המשהו הזה, ונשתמש בו לטובת הכלל. חלק ימשיכו לארגן הפגנות, כל אחד על מה שכואב לו ומכעיס אותו.חלק יתפקדו למפלגות, ויעשו שינוי מבפנים. חלק יכתבו מכתבים זועמים וילחצו על מי שצריך, בכל פעם שתנחת מלמעלה עוד החלטה תמוהה ומקוממת. כל אחד יקום ויפעל בדרך משלו. יעשה את המעשה הלא צפוי, אך הנחוץ. כמו, למשל, להיות בעל הדירה הראשון שיוריד 500 ₪ ממחיר השכירות.העתיד שייך לאלמונים האלה: בהתחלה אחד. ואז עוד אחת.ואז עוד סבתא אחת, שאם תראו אותה ברחוב, לא תאמינו מה היא יכולה לעשות.ועוד ועוד אנשים טובים. מזן נדיר, אבל שבהחלט לא נכחד עדיין.
פגשתי הרבה ישראלים טובים בשבועות האחרונים. כשכל האנשים האלה יקומו, וכל אחד מהם יעשה למען הכלל את המעט שלו,תהיה פה ממילא ישראל טובה יותר: מעורבת, ערכית ומוסרית יותר. נעימה יותר.
יוזמתית ומעוררת השראה. ומאושרת מרוב נתינה ומשמעות. מה אתם מביאים איתכם? מה הכישרון המיוחד שלכם?מה אתם הולכים לעשות איתו מחר בבוקר?אין לנו מסמך דרישות. אין לנו מנהיגות. אין לנו מפלגה.
ואנחנו יוצאים לבנות מחדש את הארץ.
כל אחד לחוד. וכולם ביחד. כמו שלט אחד שראיתי: "המחאה תמשיך לצעוד כל עוד אני אמשיך לצעוד".
בהצלחה לכולנו, אוסו
