מוזיאון ארץ ישראל
3#תמונת טבע
תערוכת צילום הטבע המקומית
אוצרת: גלי גור-זאב
מ- 14 באפריל עד 31 באוגוסט 2016
נולדתי בתל אביב , גדלתי ברמת גן , התחתנתי בירושלים , יחד הקמנו ישוב בהרי יהודה נטף .
אני חי בשמורת טבע , אוהב את העיר שנולדתי הצילום שלי נע בין מרחבים.
בין אנושי למופשט מפגש לא מתוכנן ,לא מבוים ,לא מעובד, עם מציאות פשוטה.
בילדותנו היינו נוסעים לחגוג את החגים בקבוץ עין חרוד אצל זרבבל גלעד המשורר ושושנה בת דודה של אבי גבי
,חגים בקיבוץ של אז בעמק יזרעאל היו עבורי ארועים מכוננים, חבור טבע אדם .
שם נזרעו בי זרעי האהבה לאדמה לחיבור עמוק לטבע .
התערוכה הזו מניחה תצלומים משתי סדרות שאני עובד עליהן "בדרך הביתה " ומבעד לחלון".
בשנים האחרונות לצד התעוד האנושי ברחובות דרום תל אביב מנסה ליצור במצלמה מבט אחר
אני מאמין שכל שאני מצלם ורואה הן השתקפויות של הפנים והחוץ שלי.
גבולות הצילום ממשיכים לסקרן אותי, זוהי התנסות בצילום עכשוי שמערבב מרחבים.
היקום כמו תסריטאי על' מניח בפני תמונות דמיון כאילו אומר פשוט לך ותתנסה ואני אשתף אתך פעולה .
"מבעד לחלון" זה פרוייקט שלקחתי על עצמי בעקבת שבר ברגל ,רותקתי לביתי לחודשים עדשות המצלמה שלי פתחו צוהר לחיים לתודעה ואיפשרו לי לחשוף מעמקי נפש .
צילמתי אז עם עדשת 85 מ"מ .
אני מאמין שהמציאות היא בעלת רבדים רבים יותר ממה שאנחנו רואים.
העדשה מאפשר "להדביק " כמה מרחבים לאחד.
דרך חלון שיש עליו התאבות או אבק מנסה להעביר את אותו עולם מרובד שאנו רואים מספר שהחיים הם לא חג גוניים שהמציאות החוץ כמו בתוכנו מורכבת ומרובדת יותר .
והטבע ככה פשוט על פי טבעו מדבר אלי.
ממחיש לי עד כמה הכל בתנועה בשינויי אין סופי אי אפשר לסכם דבר .
הידיעה הזו יש בך נחמה גדולה – המוחלט הסוגר המאיים בכל הרבדים אינו מציאות .
צילומי האבק שמשתקף על חלון המכונית או דרך החלון המכונית נעשו אחרי כמה ימי אבק נוראיים
ברדיו סיפרו שהכל בא ממדבריות ערב וחשבתי על הסמליות שקם המדבר אצל שכנינו במזרח ושלח רוח מאובקת ,
עבורי זו היתה חוויה קשה אפוקליפטית מבקר עד ערב, ענן אבק כבד אפף את חיינו .
מקשה על נשימתי , שאלתי עצמי מה סימן הוא לנו בימים אילו של תמורות ושינויים.
אולי האבק יסודו במאבק , אולי אות וסימן שאין גבולות ,וכל החומות שאנו בני האדם מקימים לשוא רציתי לתת לזה ביטויי בצילום בכתיבה. קמתי מהמחשב , יצאתי מהבית עם כיסויי על הפנים מוגן בתוך האוטו .
חזרתי לעדשה האהובה עלי 50 מ"מ פשוטה אצל הצלמים היא מכונה "נורמל".
יצאתי לצלם בדרך ארץ הכפירה בואכה נטף לראות איך היא מחליפה פניה .
בבלוג הצילומים שלי "מרחבי הלב "העלייתי חלק מהתמונות שמוצגות כאן במוזיאון כתבתי את שעלה בי .
"מחשבה ואחריה תבוא עוד אחת" כמו שאמרה חברתי מורן שוב.
החזאי הופתע מהאובך , האובך בא מסוריה , ב"הארץ "קראתי שאולי המלחמה משפיעה על האדמה ועולה בי תחושה די בהירה שהיקום מניח בפנינו תמונות מציאות קשות ,שכמו מבקשות פענוח אחר שנתעורר, עמים זזים , מיליוני פליטים ,אקלים מקצין , אין גבולות לאקלים ,לאובך ,לאנשים שמבקשים חירות . אולי התודעה שלנו מבקשת להרחיב גם גבולותיה.
ובעיקר להיזכר שבאנו להיות בני אדם .
מבקש לאחל לשנה הקרובה שנפתח ליבנו לאחר הקרוב , הרחוק , הזר וניזכר כי כולנו אחד.
האמנות שלי היא , הוליסטית, אינה מנתקת את החיים מהרגש את הרגש מהשכל, את האסתטיקה מהאקספרסיה, את האיפוק מהגודש והכל מעבר ליופי ומעבר לקומפוזיציה, ולמרות הקושי בלומר ״האנושי״ בימינו, זה לדעתי מה שאני מנסה לייצג בעבודה לא רק בחיבור לאדם גם בחיבור לטבע.
"בדרך הביתה" זו גם סדרה בהתהוות , העבודות עצמן ממשיכות מסע אוטוביוגרפי.
עונות מעבר מחברת אותנו ליאיר בננו שנמצא במרחב אחר בפלנטה , יאיר נהרג במוצאי פסח שני שנת 2000 בדרך הביתה מאז הרבה השתנה, בוחרים שוב ושוב בדרכי החיים לדבוק בשמחה הכל בתנועה מתמדת הטבע נותן ולוקח .נדרשת הסכמה עמוקה לשחרר כל הזמן. ובאהבה, לטבע אין גבולות ומגבלות , ונשאר רק להזכר שמה שחשוב לקדש זה את החיים .
על צילום הברוש ולימונים. מאחורי הצילום הזה מסתתר רצון שלי לצאת וקושי להתמודד עם האבק שממש מעיק על דרכי הנשימה . אז הלכתי לשמוע מה אומרים על מזג האוויר .
פרופ' פנחס אלפרט חוקר מאוניברסיטת תל אביב התארח אצל לונדון וקירשנבאום .
מדהים היה לשמוע על האבק הזה שמגיע מהסהרה ממקומות מאד מסוימים, איזו חשיבות עצומה יש לו לתת חיים לצמחים בעולם כמו גם לדגים הקטנים באוקיינוסים כמו ליערות של דרום אמריקה .
האבק הזה נושא מינרלים חשובים מאד אחד למשל הברזל יש לו תפקיד מרכזי בדישון ברחבי העולם.
האבק מזין את יערות האמזונס כמו את עצי הלימון בחצרנו .
הבידואים בסיני מבינים את זה הם אוספים אבק ומפזרים את האבק על גפנים שהם מגדלים
. וואווו תמצית סיפור שבהחלט הקלה על הנשימה .
