אולי בשנים האחרונות, ככל שהרעש בחוץ גבר, הרגשתי שהמצלמה כבר לא מספיקה.
כששואלים אותי "למה אתה לא מצלם?", אני מבין שמשהו עמוק השתנה. אל מול המציאות המטלטלת שאנחנו חיים בה – מול הפילוג, האלימות ברחובות, והתחושה של אובדן דרך מול הממשלה והאיומים – הרגשתי שהלב שלי מבקש שפה אחרת. השנאה והאנטישמיות שמרימות ראש, יחד עם הכאב על הארץ שמשנה את פניה, גרמו לי לחפש את ה"יש" במקום שאי אפשר להרוס אותו: בתוך הזיכרון ובתוך המילים.
למה סיפור דווקא עכשיו? כי כשמנסים לפרק אותנו מבחוץ, אנחנו חייבים לבנות את עצמנו מבפנים. הכתיבה היא הדרך שלי להחזיק את המורכבות של הארץ הזו, את אהבותיו של אבי, ואת "ארכיון המפגשים" שצברתי בתוכי, כדי לא לתת לפחד ולייאוש לנצח.
הנה קטע מתוך הספר שנבנה בימים אלו. מלווה אותו ציור של אמי, הציירת לורה הרמן פינטוס, שספגה יחד איתנו את אותם מראות ואת אותה השראה מהביקורים בעין חרוד.
הכול חוזר אל העמק. עבורי, עמק יזרעאל הוא הלב הפועם של הארץ. כילד עירוני, אהבת הארץ של אבי התמצתה באותן נסיעות לחגים בעין חרוד. בדרך, אבא היה עושה לנו חידון אילו יישובים נעבור. אבא לא רק לקח אותנו לקיבוץ, הוא לקח אותנו אל המקום שבו הרגיש בבית. היה זה אירוע נדיר שאבא הוא שהוביל למפגש; בדרך כלל הוא התמסר לאמא כמובילה, אך כאן היה משהו אחר – עבורו זה היה מפגש משפחתי עם אנשים שאהב באמת. הייתה בו אהבה גדולה לבת דודתו שושנה גלעד ולבעלה, המשורר זרובבל גלעד.
אני זוכר את האווירה בביתם הצופה אל התלמים; זרובבל היה עבורי איש של מילים שנולדו מן האדמה, נראה תמיד כמי שמנהל שיחה חרישית עם הנוף. אצלו, השירה צמחה מתוך העבודה – החריש, הזריעה. אולי שם נזרעו בתוכי הזרעים שהפכו מאוחר יותר לכוח המניע את הקמת ביתי בנטף; אותה אהבת טבע ושירים פעלה את פעולתה על חיי רק שנים רבות לאחר מכן. אולי הזיכרון מהביקורים בעין חרוד שבעמק, אצל זרובבל ושושנה, אינו רק זיכרון ילדות נוסטלגי, אלא כוח פנימי שדחף אותי לחפש מקום משלי, הר משלי, שבו אוכל לממש את אותה אידיאה מעשית.
אבל בעוד שהעמק היה עבור אבא מקום של מרגוע ושירה, הוא תמיד עמד בניגוד שקט למקום אחר בביוגרפיה שלו – מקום שנותר חסום ומושתק. מעולם לא הבנתי עד הסוף את הניגוד הזה באבא. הוא היה ממקימי קיבוץ עין גב, אך לשם הוא לא לקח אותנו מעולם. רק במבט לאחור אני מבין שעין גב נשארה עבורו פצע; אולי חוויה מצמררת של חוב חיים לכלבו האהוב, שזינק על נחש שהפתיע את אבא והרגו. אבא רץ איתו מהשדות בזעקה אילמת, אך הכלב מת בזרועותיו. אולי לכן הוא בחר להפקיד את הלב שלו דווקא בעמק, אצל שושנה וזרובבל.
היום, כשאני יושב לכתוב את כל אלה, אני נזכר בדבריו של הפילוסוף אוטו ויינינגר על שיעור קומתו של אדם. הוא טען שאדם נמדד לפי מספר הבריות שהוא מסוגל להכיל בקרבו ולפי יכולתו להבין לרוחם של אנשים רבים ושונים. אני לא מתיימר להעיד על עצמי, אבל אני בהחלט מרגיש את הצפיפות הזו בתוכי – את הצורך להיות כלי שמפנה מקום בלב להרבה נשמות, כאבים ומפגשים. אני חש שיש בתוכי מעין "ארכיון מפגשים" של אנשים שנגעו בי; חוכמה הטמונה בי בלא יודעין, שמתגלה לי ועתידה להתגלות לפניי מתוך הלב שנפגש.
