תרבות שמתהווה, חיבור בין עולמות

    

.." זו הייתה אנדרטה של נייר לעולם שנעלם, לאירופה של הימים שלפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה."

בשנות השישים  הייתי בא להתארח אצל סבתא בירושלים. ילד רמת גני, שעולה לחופשת קיץ ארוכה לארץ אחרת, לאקלים אחר. רחביה היתה שכונה מקסימה של סבתות דוברות גרמנית, גנים מוריקים ובניני אבן מרשימים של המוסדות הלאומיים, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת וקרן היסוד.

במרתף ביתה,  ברחוב עזה 29,  שמרה סבתא את הארכיון של סבי הוגו הרמן. באפלולית המרתף היו מונחים ארגזים מלאים באוצרות: כתבי יד,  ציורים ,ספרים, תצלומים, תמלילי הרצאות של מרטין בובר, עיתונים  

שסבא ערך בצ'כיה ובגרמניה, ומסמכים מן הקונגרסים הציוניים, שבהם ניהל ישיבות ודיונים.
 זו הייתה אנדרטה של נייר לעולם שנעלם, לאירופה של הימים שלפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה.

לא זכיתי להכיר את סבא בחייו. הוא נפטר בירושלים בשנת 1940. אבל בכל קיץ, כשהייתי בא לרחביה,  היה סבא מביט בי מן התמונה שניצבה על לוח שיש, מעל רדיאטור החימום, בחדר השינה של סבתא.

כשהתבוננתי כילד בתצלום החל מסע היכרותנו.
מסע מרתק, שבו ביקשתי כשבגרתי לחקור את סיפורו של איש רגיש  ורומנטי, שבחר בעשייה הציבורית ונטל על עצמו שליחות מורכבת.

ככל שחולפות השנים אני מבקש לשוב ולהפיח חיים  בדמות שבה התבוננתי כילד בביתה של סבתא.
בכל פעם הוא חוזר אלי, ושוב ונחשפים חלקים נוספים בפאזל של חייו.

אני נזכר בו שוב בימים אלה, ערב תערוכה צילומים חדשה, שתוצג בעלמא   בית לתרבות עברית.

זוהי אכסניה מרשימה, שבה מטפחים קהילות לימוד, המעמיקות  את התרבות העברית  המתחדשת ומעצבות אותה באמצעות חיבורים מרתקים בין ההווה לעבר.

 בתערוכה אציג תצלומים שבחרה חברתי האוצרת והמעצבת יעל קוטלר קלדרון.

"בצילומיו של נינו", ובמלאכת  האוצרות אומרת יעל:  "קו עדין עובר, נוגע ומחבר בין האדם היחיד והאמנות/תרבות לבין התרבות היהודית/עברית לבין האמונה בכינון חברה שוויונית וצודקת, ששיתוף, נאורות וסולידריות עומדים בסיס קיומה".

כשקראתי לראשונה את הדברים הללו לא יכולתי שלא להיזכר בסבא.
באזני הדהדו הדברים שכתבה ענת פיינברג  בשנה שעברה ב"הארץ" על ספרו "פלשתינה כפי שהיא באמת", שיצא לאור בגרמנית בשנת 1933, שנה לפני שסבא עלה ארצה:

ארץ ישראל שמציג הרמן בספרו היא ארץ מופלאה ובה אנשים נפלאים, יהודים כערבים. בתל-אביב, העיר שצמחה כ"פלא בגבעות החול", מבלים יהודים בבתי קפה בתום יום עבודה. לעת ערב מגיעים בכרכרות ובמכוניות מיפו האפנדים הצעירים, "נוער הזהב הערבי", כדי לבקר בקזינו, להאזין למוסיקה וללגום בירה. "מנורות החשמל דולקות ונער נושא עיתונים מכריז ללא לאות: "הארץ". "הארץ"? ואני שוכח לרגע שזה שמו של עיתון יומי ומבין: הארץ, הארץ! זוהי הארץ, הארץ המוזרה, הנפלאה, הקדושה, הישנה, הארץ השוקקת חיים, הארץ ההפכפכה הנושמת יצירתיות, ארץ התחייה שלעולם לא תוכל למצותה".

שנים רבות חלפו מאז תיאר כך סבא את הארץ, בספר הזה בגרמנית, גם היום הלב מתרחב למקרא התיאורים הללו.

אני יכול להרגיש שבתצלומים העכשוויים שלי שמושפעים מאד מהאהבה והאמנות שספגתי בבית הורי  היקרים לורה וגבי הרמן . אני כמו פוסע  גם בעקבותיו של סבא. מבקש לעסוק כמוהו בתיעוד שיש בו חיבור בין עולמות, בין אנשים.

לצאת לחיפוש מתמיד אחרי המפגש האנושי, החם והמלבב בין בני אדם,

שמבקשים להשפיע מטובם על כל מי שנמצאים סביבם.

                                                              



מתוך הקטלוג לתערוכה נינו הרמן לא שם פרטי שעיצבה ואצרה יעל קוטלר קלררון

הקונספט של התערוכה בעלמא והקטלוג המלווה אותה הבשיל לאט מתוך היכרות מתמשכת עם נינו הרמן ועם איכויות ומהות מלאכת הצילום העדינה שלו, ומתוך כבוד, הערכה ואהבה לרוח מקום ולעשייה בו, והיותי בוגרת פרויקט בית מדרש יוצרים שהתקיים בעלמא.

החדר היהודי/עברי והחדר הממשי, הספרייה, החלונות הגדולים ושולחן הלימוד המרכזי, אולי דווקא מפני שאינם מותירים כמעט קיר לתצוגה, הם שהיו לזירה – גם הקונספטואלית וגם הוויזואלית – של העשייה הזו. וברוח המדרשית אפשרתי לעצמי ריבוי נקודות מבט, וחיבורים אסוציאטיביים חופשיים.

יעל קוטלר קלדרון