בין בית לבית: שיעור בדרכים עם נכדה מורדת.קשה לעכל שהם שוב אורזים. כבר שנתיים שהמשפחה המטיילת שלי הפכה ל"יורדים", מילה שעדיין קשה לי להגות. עכשיו, כשהמלחמה הסתיימה החטופים חזרו והאובך מתחיל מתפזר, הפרידה הזו צורבת אפילו יותר.
ראיתי את שירה, נכדתי בת ה-12, רוקדת מול המראה, נהנית מהשיער הגולש והתלתלים שלה. ראיתי את החיבור הקסום שלה עם אלון, בן דודה בן ה-9 – פער הגילאים נעלם כשהיא הופכת לאם קשובה עבורו, והוא מצדו פותח בפניה את כל הלב.
רגע לפני הטיסה, הכנתי להם מקושקשתעם בייגלה מאבו גוש ואבוקדו שהיא כל כך אוהבת, וישבנו לקרוא מתוך "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות". אביגיל, אמא של שירה, תמיד הצהירה על עצמה ככזו. ואני? אני ניסיתי לזרוע בתוך ה"מרד" הזה זרע של געגוע. "שירה," אמרתי לה שוב ושוב, "אנחנו נקנה לך כרטיס. תבואי לבד, בלי ההורים. פשוט תבואי לבקר."
אני מאמין שקירות התודעה שלנו צריכים שמישהו יזרע בהם את הרף הבא.
שאלתי אותה: "שירה, אם היית צריכה לנסח את 'שיעור הדרכים' שלך, כשאת נודדת בין יבשות, בין נופים ובין בתים – מה הסיפור שלך?" הוספתי שלא תמהר לענות. שתשא את השאלה הזו בתוך התרמיל, כי לפעמים התשובה היא במסע עצמו.
אחרי כמה ימים היא ענתה לי, בפשטות שרק ילדים יכולים לגייס: "אני ישראלית שגרה בהודו". טוב לה שם.
הבוקר, בתוך טירוף האריזות, שירה הוכתרה פה אחד ל"מלכת האורזים" של המשפחה. כולם שתקו כשניסיתי לומר שיש ים של רצונות בעולם, אבל אם כל אחד יחיה רק את שלו במנותק מהאחרים – לא נצלח את הדרך. רציתי לומר להם שבימים אלו כולנו נקראים להשאיר משהו מאחור כדי להיות שם בשביל אחרים. יש בי את הלא מוותר . אני לומד להכיל ולא מוותר על הסיכוי
להורים אמרתי רק משפט אחד לפני הפרידה: השנה הזו מכרעת. לפחות תבואו להצביע. תעזרו לנו במאבק שוויתרתם עליו.
הם נוסעים להודו, ואני נשאר כאן, נלחם על המורשת ומימושה ומחכה למלכת האריזות שלי שתפרוק פה יום אחד תרמיל ותגיד: "חזרתי הביתה"
Orit Perryקוראת ומרגישה את הכאב והגעגוע.
הלוואי שיבואו לבחירות
הלוואי שננצח
הלוואי ונשוב להיות מקום שראוי לגדל בו את ילדינו ואת נכדינו ונכדותינו.
צהלי טוביאל שכטרנינו יקר, מרגישה בכוליותי את הכאב שלך.ם. מרגישה את הדמעות מתחילות לעלות לעבר העייניים.
מחבקת אותך, ומחזיקה את נר התקווה, שיבואו לבחור, ושהיא תחזור
Eran Tzidkiyahuנינו זה נוגע ללב.
אתה נוגע בלב. תמיד. אני קורא את הכאב שלך כאב וכסבא ובו בזמן גם מתקשה להכיל את ההטפה שלך. אני לא מקבל את המילה "יורד", כאילו הם ירדו מהאולימפוס. אנחנו אומנם חוזרים בקיץ לישראל, אבל החיים מזה כשני עשורים עם בת זוג שהיא לא ישראלית והכנסת ארץ, מדינה, שפה ותרבות אחרת לתרמיל של המסע שלי בעולם הזה הם לא ירידה או עליה או הגירה אלא התרחבות של החוויה האנושית שלי בעולם. יש לאנשים את החופש לבחור ולהוסיף ולהתרחב. וגם לעזוב. ואפילו לרדת. אגב, הטפות לא יעבדו והכרזות והצהרות לא יגרמו לכך שתשיג את מבוקשך. הרי אתה לא באמת רוצה לשלוט באחר ולכפות עליו את רצונך נכון? לפיכך כל מה שאתה יכול לעשות זה ליצור עבורם פה את הבית אליו הם יתאוו ואולי גם ישובו ויחזרו ביום מן הימים.
נעמה שקדחשוף ומרגש מאד. נוגע לעומק השאלות של יחסים, לב, שייכות, נפרדות, חופש וגעגוע...
אין כמוך נינו
Batya Shefi Gottliebכל כך מבינה וכל כך מזדהה. שלי כבר שנים בחוץ ואני אומרת לנכדים אותו הדבר. אקנה לכם כרטיס ובואו הביתה
ציפי שתילהתכווצ'ץ' לי הלב בשבילך....
כלכך קשה להיות רחוקים מאלה שאנחנו הכי אוהבים...
Ilana Schnitzerעצוב .
חבל על הטובים שעוזבים. שמוותרים ולא נלחמים על הארץ הזו .
Etti Chechoverנינו, נוגע ללב.
עשינו את זה להורינו. ב 1980 נסענו להולנד רק לשנה, ונשארנו... 15.
אז, כצעירים, לא הבנו את זה.לא הבנו כמה זה קשה להורים.
גיא גרדירגישות ועדינות לצד עמדה מאוד ברורה, שורשית ויציבה. את זה נכדתך תיקח בתרמילה. כואב.
Nava Levit Binnunזה קשה להיות רחוק מהמשפחה הילדים והנכדים. אבל במקרה שלך, הם לא עושים לביתם. הם פועלים דרך אמנות והוראה להתפתחות הקוגניטיבית שנדרשת פה ובהרבה מקומות בעולם.. לא נצליח לפתור הבעיןת פה עם אותה תודעה שיצרה אותם (בהשאלה מאלברט איינשטיין). תודעה תגובתית, אינה מודעת לעיוורונה, אינה מודעת לרגשות שנאה ונקמה ופחד, אינה מצליחה להרגיש חמלה אל מול הצד השני, למרות שקשורים אליו בעבותות. אמנים ומורי דהרמה תורמים תרומה חשובה. ושומרים על ליבם פתוח ולא תשוש. זה גם חשוב. הלוואי שאפשר יהיה לראות את תרומתם למכלול, גם אם הןא לא דרך נוכחות פיזית
יפעת ניימןבחיי שלקח לי רגע עם הפרופיל הזה… ורק לתוך הקריאה הבנתי שזו לא אביגיל בתמונה. התערבבו לי האריזות והמעברים. שתהיה לכולכם 2026 נהדרת
Hili Yalonחיבוק גדול נינו לסמוך על המסע זה גם מה שאני אומרת לעצמי גם פה קשה אבל יותר קל! אי אפשר להישאר במקום כי היה רעיון ולוותר בשביל זה על הנפש.
Inbar Rothschildממש ממש התרגשתי, כמישהי שמכירה את המשפחה המתוקה המדוברת, שחזרתי לכאן והתחושות שאתה מתאר, צורב ומרגש תודה על הפוסט הזה
Galia Shapiroאמן ואמן לתקוות.
גם במועדון.
מחכה כבר 14 שנה.
לא מאבדת תקווה.
Dorit Yevninכ"כ מבינה, כאילו דיברתי בשמי.
הבת שלנו ומשפחתה גרים באירלנד בשנתיים האחרונות והיו כאן לחופשת כריסטמס...
Elinor Doriנינו, כתבת ברגישות גדולה כל כך, בכאב ובלב עצום. כאבתי לקרוא אותך, כתבת שירה מדם לבך. חיבוק גדול.
Chava Mamouנינו,זה נינו.
נשאר אתה ולא מוותר.
התרגשתי והערכתי.
Anat Negevהתרגשתי מהכנות ומהשיתוף שלך, תודה שחלקת את הקושי ואת האמת ולא רק טקסט פייסבוקי פוטוגני.
Oso Bayoסבא נינו. מצטרפת לבקשות ולתפילות שלך. חיבוק ממני
Nava Libmanאמא שלי היא הסבתא של הבת שלי, והיא לא רק מפרגנת לבת שלי (ולי) את חיינו הטובים והשלווים מעבר לים, היא אפילו שמחה על שהנכדה שלה בטוחה ושמחה.
אתה לא צריך לטעת בה ספקות ואשמה רק בגלל שישראל היא הבית שלך. יכול להיות שהבית שלה יהיה במקום אחר.
Ayala Luyckxנינו היקר, קראתי את הפוסט שלך אתמול ומאז אני חושבת איך לענות לך. הכאב שלך על המרחק מהנכדה האהובה מורגש מאוד, ומוכר לי כמובן. אבל הדברים שכתבת מערבבים, לדעתי, רגשות ותודעה. הילדים שלך בחרו לעזוב את המקום שאתה אוהב ונלחם עבורו. טבעי שזה כואב לך, למרות שגם טבעי עבור ילדים בוגרים שעזבו את הקן לנדוד לעיתים למקומות רחוקים. למה לקרוא לזה ירידה? זוהי עזיבה. למה לכעוס על מי שבוחר לעזוב מקום שלא מאפשר לו חיים אלא משאיר אותו בהישרדות ובמאבק אינסופיים? האם היית כועס על אישה שעוזבת גבר שמתעלל בה? האם היית קורא לה להילחם על מערכת היחסים, או מעצים את הכוח שלה לבחור בחיים מיטיבים עבורה? לצערי הגדול מדינת ישראל הפכה למדינה שמתעללת באזרחיה, ועבור אנשים רגישים ההתעללות המתמשכת הזו הפכה קשה מנשוא.
אתה קורא ליחד ולערבות הדדית, קריאה שהיא תמיד חשובה ונכונה אבל הפרשנות שאתה מפרש אותה היא חד מימדית בעיני. יחד זו תודעה, זו לא הצטופפות משותפת. ערבות הדדית יכולה להתקיים גם ממרחק פיזי, ואולי לא רק על ידי הצבעה בבחירות. אולי יש דרכים נוספות לשותפות הגורל של העם היהודי. אולי יש חשיבות גדולה דווקא בעת הזו, שישראלים ישפיעו גם מחוץ למדינה. שים סדק ידידי היקר. אולי מה שאתה חושב שאתה רואה הוא לא בהכרח התמונה השלמה, ואולי הכאב מטשטש את ראייתך. אולי.
Rina Dayagiחיבוק גדול ותודה על כתיבה כל כך מרגשת וחשובה
Inbar Singalחיבוק גדול, נינו. כמי שהיא גם בת שעזבה את אמה בארץ וגם אמא שבניה הבוגרים בחרו לגור בצד השני של היבשת, אני יודעת כמה זה לא פשוט, לא לילדים הבוגרים ולא להוריהם, וגם לא לנכדים.
5 בינו'6 בינו'7 בינו'8 בינו'10 בינו'11 בינו'10,00020,00030,000
צפיות
33,338
צופים
21,744
