לכל הישראלים באשר הם, מעבר לים ולאוקיינוסים .הלילה, לפני 87 שנים, ב-9 בנובמבר 1938, התרחש פוגרום "ליל הבדולח".
כחושבים על זה, רבים מדמיינים חיילי אס.אס. במדים. אבל האמת, כפי שעולה מהמחקר של פרופ'
רחל אליאור ומהעדויות, מטרידה הרבה יותר. זה לא היה רק המשטר הנאצי. זה היה העם. הפוגרום בוצע על ידי העם הגרמני והאוסטרי – השכנים, האזרחים "הרגילים". יצחק מאיר ז"ל תיאר זאת במדויק: "זה היה הרחוב במלבושיו של יום יום... אנשים ונשים שניפצו... ורצחו לעיניהם של שוטרים ששמרו על הסדר של הרציחה".
ההסתה, שקדמה לכך שנים, חלחלה והפכה למורסת שנאה שרק חיכתה לאות להתפוצץ. וכשהאות ניתן, המשטרה נמנעה מלהתערב, ומכבי האש, במקרים מסוימים, אף ליבו את השרפות בבתי הכנסת.
אלו לא רק סיפורים. אלו העובדות היבשות:
1,406 בתי כנסת נשרפו או נהרסו כליל.
כ-8,000 חנויות ועסקים בבעלות יהודית נופצו ונהרסו.
מעל 30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (דכאו, בוכנוולד, זקסנהאוזן).
האומדנים מדברים על בין 1,300 ל-1,500 יהודים שנרצחו בלילה עצמו ובימים שאחריו, כתוצאה ישירה מהאלימות, או שהתאבדו מרוב ייאוש.
אבל המספרים לא מספרים את הסיפור המפחיד באמת. הסיפור הוא על היהודים עצמם. יהודי גרמניה ואוסטריה של 1938 לא היו פליטים. הם היו אזרחים. הם האמינו, כפי שרחל אליאור כותבת, "לתומם שהם אזרחים שווים ראויים ומוגנים".
הם היו טובי המדענים, האמנים, הפילוסופים, הרופאים וחתני פרס נובל. הם תרמו למולדתם, שירתו בצבאה, ובנו בתי כנסת מפוארים מתוך ביטחון מלא בנאורות ובתרבות האירופאית. הם היו משפחות איינשטיין ופרויד, שטפן צוויג ופרימו לוי. והם חשבו, באמת ובתמים, "שלהם זה לא יקרה".
הם טעו. ברגע אחד, מגדל הביטחון הזה התנפץ לרסיסים.
וכאן אני חושב עליכם, הישראלים שבחרו לחיות מעבר לים. נושא שכואב לי בנפש. אני רואה אתכם משתקעים בברלין, בלונדון, בניו יורק, ומשכנעים את עצמכם שמצאתם מקום שקט, נאור, נורמלי. שאתם מוגנים. שאתם פשוט עוד אזרחים בעולם הגדול.
אבל ליל הבדולח מזכיר לנו בדרך הקשה ביותר את מה שהיהודים בגרמניה שכחו: כשהחברה מתחילה לחפש אשמים, כשההסתה הופכת לרעש רקע קבוע, כשהשנאה מרימה ראש – אנחנו תמיד, בסופו של דבר, "האחר".
הימים האלה, גם כיום, מזכירים תקופות חשוכות. ההסתה גואה, האנטישמיות מרימה ראש בגלוי בקמפוסים ובערים שנחשבו למבצר של סובלנות.
הלקח של ליל הבדולח הוא לא רק לקח על העבר. הוא צפירת אזהרה להווה. אין לנו ארץ אחרת. אין ולא יהיה לנו לאן לברוח.
אני מבין את הייאוש, את התסכול, את הרצון לחיים שקטים. אבל הבריחה היא אשליה. המקום היחיד בעולם שבו אנחנו לא אורחים הוא כאן. המשימה שלנו היא לא לנטוש את הספינה כשהיא חוטפת גלים, אלא להישאר על ההגה, לתקן אותה, ולהקים את הארץ שלנו מחדש.
צריך לזכור, וצריך להזכיר.
עגלת התינוק וינטג' שצילמתי ב2017 במוזיאון אוסקר שינדלר, קרקוב.
פעם הכילה חיים חדשים, תקוות, עתיד.
עדות אילמת לחיים שנגדעו.
