חברים בתערוכה

ג'ניפר בלוך :"המשמעות של המקום וגם החיצוניות שלו יחד עם הimages של נינו יוצרים תוכן נוסף, לגמרי סוג של אמנות חברתית אקטיביסטית".

ד"ר רות קלדרון":תודה על היופי שהבאתם לעלמא"

שוקי קוק :"סוג של ביחד נוצר כאן, מתוך מהותו של נינו, חברנו המשותף."

יעל קוטלר קלדרון:" ...כמתכננת הוקסמתי מהרעיון, שכמו במשחק הילדות שמלבישים בובת קרטון בבגדים מנייר, כזה עם ווים מקופלים, כך אני יכולה להלביש חדר במלבושים שונים, קצת כמו בתיאטרון.

דן חיימוביץ :"כמה שמחתי בשבילך עבודות נהדרות , שילוב של אהבה, סקרנות , רגישות . דייקנות . יש אחת שאהבתי במיוחד ( לא מגלה ) עשית לי חשק לתערוכה גם . מברוק .

יעל גבירץ :"היה הרבה מהאנושי בפתיחת התערוכה של נינו הרמן ב"עלמא" הערב. יש איזה אור פנימי רך ואוהב ומיוחד ששורה בכל התמונות שלו. היה חמים וצפוף. אשוב לראות בשקט."

תודה רבה לכל החברים היקרים.

 יעל  ג'ניפר  איתן   שוקי , אנטון , רחל ,ישראל,  רות , תחיה  דניאל  .

 בורכתי , בורכתי בהרבה אהבה,  בחברים בידידים,

 בורכתי ברצון עמוק לשתף כל מה שמשמח אותי  ,

 המצלמה  היא כלי מרכזי שמאפשר לי  לפעום פשוט לגעת,

לספר  להביא מהשפע שבי ולהשפיע.

אני יורד לרחוב  בהתכוונות עמוקה לחבור לאמון  ולאדם שבי  לאדם שמולי

וזה מה שאני מקבל בחזרה אמון ואדם,והרבה אהבה.

כל כך הרבה אנשים מאפשרים לי להכנס לאינטימיות  של ד' אמותיהם וזה כל כך לא מובן מאליו.

כל מה שמתקיים כאן היום  בתערוכה הוא חלק  מריקוד משותף שלכם ושלי , תנועה של חיים
 ,שיש בהם  כבוד , אהבה  ויחד  אני מודה לכל אחד ואחד מכם שמשתתף בחגיגה הזו .

הצילומים בפוסט זה נעשו ע"י איתן בני האהוב  שמלווה אותי במסירות בדרכי החיים ובמרחב האמנות
וע"י חברים יקרים שוקי קוק ואביב נוה .
תודה רבה לכם .     

שוקי קוק :" נינו  ,כמה מילות נימוס חבריות.ממש חייב לך...

 שוקי קוק :

"אורחים  חברים

סוג של ביחד נוצר כאן, מתוך מהותו של נינו, חברנו המשותף.

רגישותו,כאדם, מוכרת, אני חושב, למרבית הנוכחים,והיא היא המנוע הרגשי הנפלא המחפש ,מוצא ומנציח, את הרגעים הממוסגרים כאן על הקיר,

נינו החל את דרכו כצלם עיתונות,מעין עדשה להשכיר,חלק ניכר  של הקרירה עשה בלשכת העתונות הממשלתית, אך, כבר אז,הרגש,החום האנושי,בלטו כחלק בלתי נפרד מהמסר העיתונאי הנדרש

צלם העיתונות הוא סוג של צייד,המצלמה-כמעט נשק,-והתפקיד-,לצוד את הפריים המספר את הסיפור,הפריים האחד,המיוחד  אז נדרשת יכולת אמנותית, הבנה, קומפוזיציה,ידע בתאורה, ועוד ועוד, אבל,רומנטיקה,אנושיות,ממש אינם נדרשות במסגרת התפקיד.

אופיו האישי של הצלם ניכר בסגנון עבודתו ורואים זאת היטב בעבודותיהם של צלמי עיתונות ותיעוד בולטים בארצנו

דייויד רובינגר, מדייק בקומפוזיציה, בבחירת התאורה ,ומספר את הסיפור במיטבו,הצנחנים ליד הכותל,החייל עם הקלצניקוב בתעלת סואץ ,גולדה במטבחה.

מיכה ברעם בצילומיו המדוייקים,על גבול הליריות,או זיו קורן,בסצנות הנפלאות שהוא צד .

....נינו, כעיתונאי מצלם,בחר תמיד את להדגיש את הצד הרך, אנושי ומרגש שבסיפור,וזכורות לי תמונות רבות  שלו מהימים ההם בהן המסר העיתונאי, היה ארוז במעטפת חום ואמפטיה

כיוצר ,נינו, בוחר להתחבר עם אנשי פלורנטין, מפגיני המחאה החברתית, זוג המתנשק בקרן הרחוב,או נערה המנקה את חלון הזכוכית, אנשים צעירים,בסביבתם הטבעית.

בנקודת המפגש עימם, מצליח נינו, ברגישותו, להפוך את הסיפור הקטן  שלהם לחוויה מיוחדת., רווית רגש,ואהבת האדם

נינו, החי על צלע הר, בישוב נטף, מלא סקרנות ,רצון ללמוד ולהכיל את האנשים ה"קטנים" במרכאות, של העיר הגדולה,

הוא בוחר את  האנטי גיבורים ,מציץ,מתארח בעולמם, ומנציח רגעים מחייהם, שיגרתיים לכאורה, המקבלים משמעות,כתיעוד בעל ערך אמנותי וחברתי כאחד,ולא פחות כמסמך היסטורי, שבחלוף זמן יהווה תמונת מצב של  הימים האלה.

להבדיל ממרבית הצלמים, נינו אינו מצלם בגובה עיין, הוא אינו מכוון את הנשק אל הקורבן....

נינו מחזיק את המצלמה בגובה היד הנמתחת מטה,מתחבר אל מצולמיו כחלק מהסצנה המתרחשת ,פותח בשיחה,  מכוון אינטואיטיבית ,כמו להבדיל-יריה מין המותן,, ולוכד את הדימוי, הוא מביט במצולמיו בשתי עיניו,אין מבוכה ,יש זרימה של אמפטיה ואהדה, יש חיבור אנושי אמיתי,עיין לעיין, הפריים המתקבל , אכן מעיד על כך....

מהותו של נינו כאדם,קבלת האחר,חיפוש הדרך הטובה והרכה לשיח ,אלה יוצרים תחושה של נעימות,ושבעתיים זה מורגש ומשפיע על הצילומים הנפלאים שלו."

שמחת השותפה לדרך ולחיים  מופלאים תחיה היקרה  צילום אביב נוה

          

"יעל קוטלר קלדרון" :כמתכננת הוקסמתי מהרעיון, שכמו במשחק הילדות שמלבישים בובת קרטון בבגדים מנייר, כזה עם ווים מקופלים, כך אני יכולה להלביש חדר במלבושים שונים, קצת כמו בתיאטרון"



יעל קוטלר קלדרון :

" ... .... .... ... ... אני נרגשת ושמחה שהכוכבים בשמיים הסתדרו כך שיכולתי להיות שותפה לפרויקט הזה - נינו בעלמא.

כי זאת עליכם לדעת, אני בעיקר מהצד של החתן, אבל גם קצת מהצד של הכלה... אני מעצבת ועורכת גרפית, והיה לי הכבוד והעונג להיות מוזמנת ולהשתתף לבית מדרש יוצרים – תוכנית שהתקיימה פה בעלמא, בגילדת החזותיים.

אני חושבת שלכל אחד מהשחקנים המשתתפים בדבר הזה, זו התנסות ראשונית, כל אחד חרג קצת מהעשיה הרגילה שלו, הרחיב טיפה את הגבולות של עצמו. זו הפעם הראשונה שהיצירה של נינו פוגשת עולמות, תוכן, ודיסציפלינות שאינם נובעים באופן ישיר מהעבודה שלו. זו הפעם הראשונה שהעבודה שלו מוגשת לקהל כשהיא משיקה לטקסטים, טקסטים פואטים.  ועוד איזה. ספפו 630 לפנ"ה, מדרשים חזליים, שורה משירה מודרנית עכשוית. ועוד.

גם עבורי מלאכת הליקוט, הצירוף, העריכה גם היא התנסות ראשונית מרתקת.

וכמובן גם בעלמא, זו למעשה, הפעם הראשונה שפרויקט שכזה של אמן יחיד מוצג כאן. אנחנו מקווים שזה יפתח פתח גם ליוצרים אחרים.

אז מה עשינו פה?

כמתכננת הוקסמתי מהרעיון, שכמו במשחק הילדות שמלבישים בובת קרטון בבגדים מנייר, כזה עם ווים מקופלים, כך אני יכולה להלביש חדר במלבושים שונים, קצת כמו בתיאטרון, וכך אני יכולה לתכנן/ליצור שלושה חדרים שונים. מחזה בשלוש מערכות. הראשן - שגם נושא את שם התערוכה, הוא סלון. כאן הפריימים של נינו, במובהק, מופקעים מהקשרם. הם מנותקים ממקום, מסביבה וזמן. הם מהדהדים, כמו שג'ניפר אומרת, איכויות קלאסיות, ..... 

בחדר השני – ששמו -  ד' אמות מתרחב המבט, המצלמה מתרחקת עכשיו כבר יש סביבה, מקום וזמן. ד' אמות זו מידה הילכתית... כאן מתקיים המתח בין רשות הפרט ורשות הרבים.

גם השורה משירו של זרובבל גלעד וגם המדרש החז"לי עוסקים בהכרה העמוקה, בתפיסת העולם האנטי קפיטליסטית הגורסת שגם מה שהוא הכי הכי שלי, במהותו אינו שלי, ומה שהוא ממש לא שלי, במהותו – שלי הוא ועלי מוטלת האחריות לשמר ולטפח אותו, לעובדו ולשמרו. ובכוחי כאדם יחיד להשפיעה עליו. תפיסה שגואלת את האדם מבדידות וניכור. תפיסה אקאלוגית שמעניקה ערך עצום לזיקה של האדם לסביבתו. תפיסה שנינו חוזר ומנסח באלף צורות, באין סוף עשיות היומיומים, ובעיקר במלאכת הצילום שלו.

החדר השלישי הוא החדר המתוקן. כאן שוב מתרחב המבט והמצלמה משיכה להתרחק, מעין זומאאוט. כאן מתקיימת זיקה לא רק בין אדם לסביבתו, כאן לוכדת המצלמה את אותו רגע מופלא בו מתקיימת זיקה, בו נקשר חוט בין ציבור אנשים שעוד רגע זרים יהיו זה לזה. זיקה שמקורה באיזה לימוד, או התבוננות שקטה, איכותית משותפת.

כחילונית שגדלה בשנות השישים שבעים שמונים, חשתי בעיקר סלידה מהחדר הגלותי. כאילו, לשלוח ילדים בני שלוש לחדרים מעופשים ללמוד... מה בעצם... מה, הם לא שמעו על החינוך האנטרופוסופי? אבל בהדרגה נפתחו בפני מה גודלו, איזו עצמה, ואיזו הכרה חברתית עמוקה, ואיזה קו ישיר ממש עובר בין מוסד החדר למהפכה שפרצה כאן ב-2011. החדר היהודי היה למעשה חוק חינוך חינם או כמעט חינם, או השווה לכל נפש, מגיל שלוש. בסביבה נבערת, שחינוך היה מנת חלקה של מעטים שידם משגת, סביבה שהיא לא אוריינית שקשה לתאר, למדו ילדים צורת אות.

ובתוך כל זה – החדר המתוקן. איזה יופי של ביטויי. החדר המתוקן. ציטוט. אי אפשר שלא לחוש את הדמיון במוזיקה של הדברים שניסחו ביאליק ועמיתיו - בגישה המודרנית, שמעמידה את ההשכלה הרחבה, כיבוד האינטליגנציה, את הזיקה לסביבה כערכים ראשונים במעלה לדיבור הנשמע גם במעגלי השיחה בנושאי חינוך ותפש חלק נכבד בשיח שהתפתח באותו קיץ 2011.
שגם נינו וגם תחיה היו מעורבים בהם, בכל ישותם ומאודם.

נינו מרבה לדבר על ה"ביחד", אבל מה זה אומר?

זה אומר שכל העבודה הזו נעשתה קצת כמו אנסמבל קטן, כל אחד מאיתנו: נינו הרמן, צלם, אמן, ג'ניפר בלוך ציירת אמנית, ואני עורכת גרפית, נבע איזה רצון ליצור מהו, להגיד משהו מתוך איזה חיבור מפרה....

 תודה גדולה לנינו הרמן, שהעשייה האמנותית שלו, כמו שאמרו פה אחרים, ומעוררת השראה. שפתח והזמין אותי להיות איתו בכל המסע הזה.

תודה, לרות ולעלמא, שעוררו השראה ופתחו דלת, חלון ועולם ומלואו.

לג'ניפר, שאיתה התקיים דיאלוג מפרה. שהביאה עין טובה, רוח נהדרת....
לרחל פרץ שהצטרפה אלי, כעורכת לשון.

לישראל שמואלי, שגם הוא הצטרף לחגיגה הקטנה הזו, וכעת הוא לקראת סיום בניית אתר נהדר לתערוכה.



       

בבוקר של לפני :

 "הארץ" גלריה 5.12.2012

 
 בבוקר שאחרי :

בוקר (?) טוב
OK
עשית את זה. שוב. תערוכה מקסימה. אולי הכי יפה (עד כה) בכל אופן, שונה פיוטי.

אולי זאת המילה
מברוק
השכן
 שלושים מטר דרומה.