תודה גדולה לעדי כץ על כתבה כל כך מפרגנת ,
חשיפה משמחת ותודה לרשות לפרסם אותה במלואה בבלוג .
תערוכת צילום חדשה מציגה את ישראל השפויה
למרות ואולי בגלל המצב הביטחוני, בחר הצלם הוותיק נינו הרמן בתמונות של שגרת חיים בריאה כנושא התערוכה החדשה שלו, שתוצג בניו יורק. "חשוב שיראו גם את ישראל האנושית"
07/01/2016 עדי כץ
אישה רוכבת על אופניים, צעירים משוחחים בבר, סטודנטית שוקדת על לימודיה בבית קפה, זוג משקיף מהמזח אל הים. תמונות של שגרת חיים בריאה בעיר תל אביב, על אף המצב הביטחוני, מאכלסות חלקים גדולים מתערוכתו הרטרוספקטיבית של הצלם נינו (חנניה) הרמן.
באמצעות התערוכה, שתוצג במרכז הקהילה היהודית בניו יורק בחודש מאי הקרוב, לרגל יום העצמאות ה-68 של ישראל, מבקש הרמן להציג לקהל בעולם את ישראל האחרת, השפויה, זו שלא מגיעה לעמודי החדשות.
45 הצילומים המשתתפים בתערוכה משקפים את קריירת הצילום הארוכה של הרמן, 64, תושב היישוב נטף שבהרי יהודה וממקימיו. הם עוברים דרך ימיו כצלם לשכת העיתונות הממשלתית, כשליווה ראשי ממשלה, דרך צילומי העיתונות ב"מעריב" ועד לצילום התיעודי-אמנותי שבו הוא עוסק היום, שנושאיו הם רחובות תל אביב לצד נוף יישוב מגוריו. "הגיוון הזה הוא חלק מהשקפת עולם", הוא אומר, "כשהמציאות היא בעלת רבדים רבים יותר ממה שאנחנו רואים".
הרמן, יליד תל אביב שגדל ברמת גן, לקה בגיל שנתיים במחלת הפוליו שהותירה אותו עם צליעה. אבל היתה זו דווקא הנכות שהביאה אותו לעסוק ביצירה. "סירבו לגייס אותי לצבא וחיפשתי לי דרך אחרת", הוא נזכר. "עזבתי את התיכון בגיל 17 והתחלתי לעבוד כאסיסטנט בסטודיו של הצלם אפרים קדרון. למדתי ממנו המון וגם נחשפתי לעיר תל אביב".
בהמשך עבד כצלם בשבועון "עולם הקולנוע", והסתובב בלילות עם כתב הבידור המיתולוגי ג. עיטור, כדי לארוב לידוענים של אז. אחר כך, כדי לזכות בתעודת עיתונאי, צילם נופים וצילומי אווירה, ושיווק אותם בעצמו במשך שנה למערכות העיתונים, כשהוא רכוב על אופניים. "נושאי הצילום שלי היו סוג של זוטות", הוא מספר, "אבל הם התחילו עם הזמן לעורר התעניינות".
הטרגדיה האישית הובילה להתבוננות פנימית
בהמשך הגיע ל"מעריב", בתחילה כצלם לכתבות מוספים ובהמשך כצלם במערכת ירושלים של העיתון. הוא היה ממקימי סוכנות הצילום "זום 77", ועבד בין השאר עבור המגזין "טיים". ב-1979 הוצעה לו משרה בלשכת העיתונות, וכבר ביומו הראשון בתפקיד מצא עצמו על מטוס לצד מנחם בגין, בביקורו ההיסטורי בקהיר. בהמשך התלווה לבגין גם להלוויית סאדאת ולביקור התנחומים אצל האלמנה ג'יהאן, שאותו הנציח בצילום מפורסם.
פרט לכך, הוא הנציח גם את ראשי הממשלה יצחק שמיר ושמעון פרס. את פרס המשיך הרמן ללוות כצלם גם כשכיהן כשר אוצר ושר חוץ, לאחר שמפלגת העבודה הובסה בבחירות, ובין השניים נוצר קשר אישי חם. "היית ונותרת צלם מיומן מן הבחינה הטכנית, ואמן מן הבחינה האינטלקטואלית, שאין עוד רבים כמותם" - כתב לו פרס בעקבות פרויקט מצילומיו, שהופץ בעולם במגזין ERETZ.
כעבור שמונה שנים בביצה הפוליטית שב הרמן לעיתונות, כעורך צילום במחלקת החדשות במעריב. התקופה היתה שלהי שנות ה-90, ותמונות קשות של פיגועים שזרמו למערכת כמעט מדי יום, הביאו את הרמן לשחיקה שהלכה וגברה. ב-1998, לאחר ששבר את רגלו ורותק מספר חודשים לכיסא גלגלים, לקח חופשה מהעיתון, שממנה לא שב. "משהו בי שבע מהעיסוק בחדשות במציאות כמו שלנו". שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000, איבד הרמן את בנו יאיר בתאונת דרכים. "אשתי ואני עברנו בעקבות האסון תהליכים של התבוננות פנימה", הוא מספר, "של הפניית העדשות לתוך הלב. אפשר לומר שעברנו דרך רוחנית".
"בפריים טיים משדרים רק את הדרמה של חיינו"
- אתה מחלק את חייך ללפני ואחרי המשבר הזה?
"במובן מסוים. אני מאמין שמשבר כזה לא משנה אותך, הוא רק חושף משהו שהיה שם קודם. אצלי הוא חשף תפיסות ותובנות שהיו בי ולא ראיתי אותן, ובמובן הזה, האסון בהחלט חילק את החיים. החלטתי לבחור בנתיב של אהבה, במובן של אנרגיה. לרדת מהמקום הטוען כלפי העולם וכלפי המציאות והגורל. להבין שזה חלק מהאתגר שהחיים מציבים לנו, וחשוב מה אנחנו בוחרים".
במשך תשע שנים אחרי מות בנו, הרמן לא נגע במצלמה. "עסקתי קצת בצילום וידיאו, אבל בגדול די התרחקתי", הוא אומר. "עצירה זו המילה הנכונה. בשנת 2009 משהו החזיר אותי לרחוב, וכמי שעסק שנים בצילומי עיתונות, רציתי להפנות את העדשה דווקא לכיוון אחר".
אז הרמן החל להסתובב ברחובות תל אביב, בעיקר בשכונת פלורנטין הדרומית, ולהנציח את הרגעים הקטנים. את החספוס של צלם העיתונות החליף בגישה ידידותית למצולם. "אם בזמנו הרגשנו שהכול מותר, היום אני מבין את חשיבות הקשר והאמון. אני לרוב מבקש מראש רשות מאנשים לצלם אותם, ורוב העבודה שלי נעשית תוך קשר ישיר לאנשים".
במקביל, פתח הרמן בלוג אינטרנטי בשם "נינו הרמן – מרחבי הלב", שבו הוא מפרסם טקסטים וצילומים. בעבר פרסם טור ב-NRG בשם "עדשת רוח", וגם בו הביא צילומים וסיפורים אורבניים, מתובלים בתובנותיו על החיים.
בנוסף לאלה, עורך הרמן הרצאות על מסע חייו המעניין אך הבלתי פשוט, כמי שסובל מנכות. "אף פעם לא נתתי לנכות לעצור אותי", הוא אומר. "היום אני מוגבל עוד יותר ונעזר במקל, אבל ממשיך להסתובב, לצלם ולהרצות. חלק מהאחריות והבגרות שלנו כבני אדם היא לא להתכחש לחושך, אבל להבין שלצידו יש המון אור".
בימים אלה מגייס הרמן כספים להמשך הצגת תערוכת הצילומים שלו ברחבי ארה"ב, לצד מסע הרצאות, באמצעות אתר מימון ההמונים אינדיגוגו, זאת בנוסף לחסויות שלהן זכה ממתחם "מקום לאמנות" בתל אביב, ומבית המדרש "אלול".
"כל העבודה שלי נשענת על אנשים", הוא מסביר, "אז אולי גם המימון לתערוכה צריך לבוא מאנשים, שאוהבים את העבודה שלי ויעזרו להוציא אותה לעולם. כבר עשיתי את חצי הדרך והתערוכה מובטחת, אבל ההוצאות עדיין גדולות.
"אני חושב שהתערוכה יכולה לענות על צימאון גדול שיש בעולם, לראות את ישראל שמעבר לפיגועים והקטסטרופות. בפריים-טיים בטלוויזיה משדרים כל הזמן את הדרמה, כאילו שאלה כל חיינו. לא מביאים את ישראל האנושית. אני רוצה להרגיל את העיניים לראות גם את הרגעים הקטנים של החיים, ולהבין שאין משהו גדול מהיומיום".
התמונות מתוך התערוכה הצפויה. צילומים: נינו הרמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.