חם אמצע הלילה ומצאתי חבר יקר שהדהד את הלב הכואב ברשת

Regev Contes

לפני 2‏ שעות 

בציר הזמן שלך · הסר

אם במקרה תראו איפשהו עוד פעם מחאה, שבה אנשים מנגנים בגיטרות ורוקדים - אל תכעסו עליהם כל כך הפעם, ואל תינזפו בהם שוב: "מה אתם כל כך שמחים, זאת לא אמורה להיות מחאה?"
תנסו לזכור שאלו בנות ובנים של עם אומלל, שנושא בכל סוגי הנטל, לעיתים עד כדי טרגדיה וייאוש, ואם כבר נמצאו להם מעט זמן וכסף כדי לצאת ולנפוש מעט, בכל מקום בעולם עלול להשיג אותם עוד איזה אסון נורא. ולכן בפעם הבאה שאתם רואים אותם, רק תגידו: "תנגנו חברים, תרקדו אחים, תשירו כמה שאתם רק רוצים, תעשו לכולנו טובה ותגנבו כמה פירורי שמחה שאתם רק יכולים, משולחן החיים הקשים # ערב עצוב
(צילום: נינו הרמן)

 — עם Nino Herman‏.

 ·  · שיתוף

 

אורלי וייסלברג :

הסרט החדש של רגב קונטס, וקצת מחוצה לו

מאת Orly Weisselberg‏ בתאריך יום שני 23 יולי 2012‏ בשעה 14:34‏ ·‏

שלשום צפיתי באחת מהקרנות ההרצה של "חברים" – סרטו החדש של רגב (קונטס – למי שבשנה האחרונה חי במאדים או קרא רק "ישראל היום"). אחרי ההקרנה הייתי כל כך נסערת, שהייתי צריכה שתי סיגריות ברצף. בחיים לא עישנתי שתי סיגריות ברצף. אתם יודעים שאני טובה בלהגדיר היטב מה עובר עלי, אבל הסרט הזה עשה לי בבטן משהו שקורה רק לעתים רחוקות – בלאגן שלא הצלחתי לסדר. בדיוק כמו שעשתה לי המחאה. הסיפור שראיתי על המסך העביר אותי לפחות במיליון תחנות – התרגשות, עצב, כעס, תסכול, שמחה, תקווה, בוז, סיפוק אי נוחות ועוד כל מיני. את כל הכאוס החווייתי הזה אפשר לסכם רק במילה אחת יחידה: בלבול. אז אולי זו רק אני והעצבים החשופים שלי, אבל היה שם משהו מאוד מטלטל. אבל לא רק. כי מתוך כל הבליל רגב הצליח גם לזקק סיפור פשוט ואנושי, על ילד בודד שכל כך רצה פעם אחת להרגיש אהוב. להשתייך. סיפור על איש שיצא למסע כדי למצוא חברים והגיע בדרך למחוזות שלא ידע שקיימים, לטוב ולרע.

על רקע של התרחשויות כמעט מיתיות, רגב מצליח לספר סיפור קטן, שגם מצליח לגעת. הוא עושה את זה לא מעט בזכות היכולת המדהימה שלו לשים את עצמו על המסך בלי ליטושים – קצת חלש, לא תמיד אסתטי, לפעמים אפילו נלעג - אבל תמיד תמיד אנושי. זה בדיוק הדבר שאני אוהבת גם ברגב עצמו, ובעיני זה מה שעושה אותו מופת לחוסן.

ברור שלא עם הכל הזדהיתי. הרי, כמו שנאמר במפורש בתחילת הסרט – הוא מציג נקודת מבט אחת בלבד ולא מתיימר לכסות את הכל. אבל יש דבר אחד קרדינלי שאני חייבת לחלוק עליו במפורש (זהירות ספוילר): הילד הבודד בסרט מסיים את המסע שלו בתחושה שהוא כמעט בודד יותר מאיך שיצא אליו. האופוריה מתפוגגת, התקוות מתבדות והוא נשאר שוב לבד. את התחושה הקטנה הזאת כולנו מרגישים ברמה כזאת או אחרת ביחס למחאת הקיץ, ויש לה שם, קוראים לה: "אכזבה". כי בינינו - לרגע קטן באמת חשבנו שבן לילה נביא שינוי, נשנה את פנינו ונתעורר לשחר חדש.

אבל רגב טועה במסקנה הקודרת שלו, ואתו גם אנחנו. כי אני לא יודעת מה בדבר היתר – אני מכירה לפחות בחורה אחת שרואה מאז ברגב בן משפחה, לא משנה מה היה, לא משנה מה יהיה. אז אולי הקבוצה האוטופית שדמיין בעיני רוחו התפוררה לו (בחלקה) בין האצבעות, אבל משהו גדול בכל זאת קרה. משהו אצלו השתנה לתמיד והוא שייך יותר מאי פעם, גם אם זה לא מרגיש ככה היום.

ושוב האישי מצטלב בפוליטי כי בדיוק כמו רגב – ככה גם אצלנו: על אף הרושם המתעתע, גם אצלנו משהו השתנה. בסופו של דבר אכן התעוררנו לשחר חדש. על פניו הוא שונה רק בקצת מקודמו, אבל הוא שונה בגדול, גם אם קשה לראות את זה עכשיו.

לכן, במטותא מכם, בואו ננער מעלינו את הייאוש, האכזבה והתסכול ונבין שאנחנו עושים דרך. נבין ששינוי, כמו חברים, לא עושים אינסטנט. חברים, כמו שינוי, זו עבודה ארוכה ומתמשכת שמתבססת גם על חזון ארוך טווח וגם על מעשים יומיומיים. ממש כמו חברים, הדרך שלנו לחברה מתוקנת משתנה לפעמים, ומעצבנת מדי פעם, ומצריכה המון אנרגיות, וכמו שכבר טעינו בה בעבר, כנראה נטעה בה עוד פעם או פעמיים אבל בסוף נשיג אותה.

עד שזה יקרה - לכו לסרט של רגב, תתבלבלו קצת ותתרגשו הרבה, ואולי אחרי שתירגעו - תצאו ממנו מחוזקים. זה מה שקרה לי.

http://www.youtube.com/watch?v=pjOAvc8xm0Q&feature=youtu.be