בסופ"ש נכדנו אלון, עוד רגע בן 9, ישן על הספה בסלון. אותה הספה שעליה ישנתי אני בילדותי, בביקוריי אצל סבתא פאולה שלי בירושלים.
הספה הזו, רהיט אירופאי קלאסי שאת מסעו החל בפראג של המאה הקודמת, היא קפסולת זמן שעלתה ארצה בשנות השלושים. היא ספוגה בסיפורים בגרמנית, בריחות הבישול הצ'כי, בזיכרונות על חומת מגן בכניסה לחדר המדרגות ברחביה, ובגעגועים לסבא הוגו שאת דיוקנו הכרתי רק מהתמונה על הרדיאטור.
הבוקר, כשצילמתי את אלון רגע לפני שהתעורר, חלפה בי המחשבה שהיא עוגן. עוגן שמחבר בין פראג לירושלים, בין ארבעה דורות.
החוטים הבלתי נראים של ההיסטוריה המשפחתית שלנו נשזרים כאן, בסלון שלנו, והופכים רגע אחד פשוט לרגע מלא משמעות, במיוחד בימים אלו, כשאני שקוע בכתיבת הספר על מורשות נשמתי ומשפחתי, בדיוק בפרקים ששמם הזמני "פראג וירושלים".
