על נשים קולנוע ומציאות.

לפני חודש פגשתי חברה יקרה, רותם קידר, שהכניסה אותי באחת לעולם שלא הכרתי. 

רותם  מביימת בימים אילו סרט שמבקש להביא דימוי אחר לסרטי הלסביות הישראליים.

הרעיון לסרט הזה נולד כשחברותיה מיטל ושרה יצאו מהקרנה של מקבץ סרטים בנושא  זה.

מיטל הרגישה שהסרטים לא מייצגים אותה ואמרה שהיא רוצה לעשות משהו אחר.

היא קראה לזה "a feel-good movie".

מכאן התחילה  להתגלגל הפקה שבסיסה תסריט פשוט - בחורה פוגשת בחורה במסיבה,

יש בינהן רגע קסום ואז אחת מהן נעלמת ומשאירה אחריה סרט צילום בפילים,

 בעקבותיו יוצאת השניה למסע. שרה נענתה לאתגר וכתבה את התסריט הקטן והמקסים הזה.

הגעתי אתמול ל"סלונה" ביפו בעיצומן של הצילומים, ברחבה צוות שחקניות, כולם כבר בתוך העמדה לצילום סצינת המסיבה,  אני מתלבט  מה לצלם. מצד אחד יש סצינות נפלאות שמישהו אחר מביים ואני כמו קוטף את הפירות . אך  האתגר  שמשמח אותי הוא למצוא  רגעים קסומים  במציאות היום יומית ולהפוך אותם לדימויים קולנועיים.

התחלתי פשוט  לצלם, מאמין שתוך כדי תנועה יתבהרו הדברים , וכך היה

במהלך כמה שעות שבילתי בסט  הצלחתי לנתב בין שני  כיווני יצירה בתוכי אחד התיעוד הפשוט של מה שמתרחש על הסט , והשני מציאת רגעים קטנים  מאחרי הקלעים של ההתרחשות. לרגעים נמשכתי לתיעוד הסצינה המרכזית ובעיקר חוויתי שאני זורם ומוצא רגעי קסם מופלאים בשולי  העשייה .

רותם:   "כמה נעים לראות אותנו דרך עיניך האוהבות. תודה. "

מיטל טליה : "האהבה שמנצנצת בין התמונות מאוד מאוד מסקרנת.. "

עדשת רוח nrg - בורא געגועים

                          

הם עמדו מולי יפים, מסקרנים, בוחנים לאיזה מרחב נכנסו, עד שלא התאפקתי וצילמתי אותם צילום: נינו הרמן

בתור צלם רחוב, הדרך לקבל אישור מהמצולמים דורשת ממני להיות יצירתי גם בתחום האנושי. ההזמנה להיכנס לחיי אנשים משתנה מאדם לאדם, ותלויה בהרבה משתנים שלא תמיד תלויים בי.

זכורה לי פעם ב"נסיך הקטן" בתל אביב, עוד במשכנו הישן, בה ביקשתי רשות מזוג חמוד שישב שם לצלם אותם. תוך כדי ניסוח הבקשה מולם הרגשתי שאני לא מכוון בכלל לדיבור, לבקשה, שהמקום ממנו אני רוצה לצלם לא ברור לי באותו רגע. הרגשתי שאני מנוכר לעצמי, ואכן נעניתי בשלילה.

"צלם את הספרים", אמר לי הבחור ואפילו לא התבאסתי ממנו. היה לי ברור שהאחריות היא אצלי, שלא באתי מכוון. ברור שגם אם יש לי רצון להשפיע ולהיטיב לא מובטח לי דבר, אבל בחוויה שלי, כשאני מכוון ומאמין, בדרך כלל זה עובד ונוצר חיבור.

מיד אחרי אותה התרחשות הלכתי לסוניה געצל שפירא, בית קפה סמוך, אליו בדיוק נכנס זוג צעיר. הוא במדים, היא באביביות תל אביבית. הם עמדו מולי יפים, מסקרנים, בוחנים לאיזה מרחב נכנסו, עד שלא התאפקתי וצילמתי אותם, יודע שעוד מעט אבקש את רשותם ואציג את עצמי, מרגיש שזה בסדר הפעם להקדים צילום לבקשה. באמת, רגע אחרי שצילמתי את הצילום הראשון הם המשיכו בעולמם, צועדים למרחב הבא בבית הקפה, משתנים בתוך עצמם והנה מול הזגוגית הם כבר יחד לגמרי. האור לא אידיאלי, אבל הסיטואציה כל כך אינטימית, שאני מרגיש שזה רגע מכונן. אני מצלם וחש בשמחה, וואוו איזה תמונה.

יותר מאוחר הצילום מזכיר לי ספרי צילום שגדלתי עליהם בבית אמי הציירת ליאורה ואני נזכר שחבר יקר קרא לי פעם "בורא געגועים שכמותך", ציטוט משיר של משה מאיר. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל עבורי צילום היחד שלהם שנוצר זרק אותי לצילומי החיילים האמריקאים ששבו הביתה בסיום מלחמת העולם השנייה. זו תקופה שעבורי מסמלת את ניצחון הרוח החופשית של האדם על הרוע שבו ואני שמח שכאילו יש לי משהו להוסיף לארסנל של הצלמים הגדולים מפעם.

כשהראיתי לזוג את התמונות החדשות הם מאוד שמחו והעצימו את חווית המפגש שנוצר לרגע. עבורי כל מפגש וצילום הוא התנסות מרתקת במרחב המורכב של מערכות יחסים. אני חש שכמו בהרבה תחומים בחיים, בהם הכל משתנה, גם בצילום יש יכולת להגדיר מושגים מחדש - מה מותר ואיפה, מה פרטי ומה ציבורי. איך פוגשים, מדברים, מבקשים רשות. איך יוצרים תנאים מיטיבים ליצירת אמנות שיש בה שיתוף כבוד האדם ו"יחד".

לימים, כשהכנו תערוכה בסינמטק תל אביב על דימויים קולנועיים, בחרה רעייתי תחיה, שאצרה את התערוכה, את תצלום הזוגיות השני וזה שימח אותי מאוד. 



האם צילום הוא לא הוצאת דבר מהקשרו? 



  לתערוכה שמתקיימת כעת במוזיאון ארץ ישראל בחר האוצר ג'ואל קנטור את תמונת הנפרדוּת הראשונה. התמסרתי לבחירה שלו, תוך שאני חווה שמחה אחרת, שמחת הגילוי. עבודה עם אוצרים שונים פותחת זוויות התבוננות שונות, הכרות עם עולם שלם, שלהם, שלא הכרתי, שמהדהד לעולם שבי, שגם כן לא הכרתי.

עכשיו כאן, במרחב התצוגה של הטור, אני מאחד שתי תערוכות לתערוכה שלישית שיש בה מילים, אבל בעיקר את שני הדימויים. נוצר סיפור חדש והתוצאה מאפשרת למתבוננים לקבל חוויה מגוונת.

המהלך הזה מזכיר לי שוב כמה המציאות היא דבר דינמי, חי ומשתנה, שתלוי בהקשריי המתבונן בה. האם צילום בכלל הוא לא הוצאת דבר מהקשרו? לרגעים נדמה לי שהעולם שאנחנו רואים הוא כל כך אישי וסובייקטיבי שאין כמעט סיכויי להבין האחד את השני.

ולרגעים ההבנה שצילום הוא הנצחה של פיסת מציאות, ניתוק של קטע מתמונה רחבה, מאפשרת להבין שכמו בצילום גם בחיים הכל תלויי הקשרים.

וכך, ההבנה העמוקה שכל מילה שנאמרת על ידי האדם שמולי יש מאחוריה עולם הקשרים שלם שלא בהכרח תואם את עולם ההקשרים שלי, עושה לי טוב מעבר למהלך היצירתי של הצילום.

היא נוסכת בי תקווה שיש אפשרות לשיח אחר ומיטיב.

מתוך הטור  שלי עדשת רוח בורא געגועים  nrg "מעריב"

יהודית קונפורטי:
"הכתבה הזאת באמת פותחת עוד צוהר להבנת הדרך שלך, שהיא לא חד משמעית , במובן של מה "מותר" ומה "אסור" לעשות כשאתה מצלם. כל היופי שלך ושל המצולמים יוצא דוקא ברגעים הספונטניים האלה. אני אוהבת מאד!"

צילומים פשוטים של רגעים קטנים

במטבח עם שלומצי מקפה קאימאק

רכיבה בשניים

בצהרי יום שישי אלנבי

בשמי לוינסקי -all you need is love

טיול חג של פעם

איתן ויאיר שורי אילה יעלי

  שיר שנגע בי.

וְכָךְ

לָקַח לִי
שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת
עַד שֶׁהֵבַנְתִּי,
כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת
וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים,
וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי
אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אֹשֶׁר
לְלֵב הָאָדָם

(טהא מוחמד עלי)

                            מתוך  פוסט  מרגש של אסתי סגל "במחשבה שניה"

 מתוך תגובות לפוסט עצמו  : "הפוסט הזה לא בא לדבר על חתירה לשינוי.

 הפוסט הזה מדבר על קבוצה (אחת מני רבות) של אנשים מבוססים שהתרבות היא כמו אויר לנשמתם, שמייצרים לעצמם אירועי תרבות משלהם כי יש להם אפשרות.

 המרתק במקרה הנוכחי שיש כאן חבירה גם לאמירה של סובלנות ורצון להכרת הצד השני."
אסתי סגל

"תמונה מקסימה ומרגשת של רגע חולף בחיים"  .מאיה

"איזו תמונה מרגשת. הצורה בה מחזיק יאיר את איתן ואיתן את אחיו מרגשת אותי מאוד,
 מכיוון שהוא מגונן בו בעת שהוא משחרר. ואיזה חיוך". דודו

"לשיר שירה" ערב שירי משוררים צוותא -רימון

הלכנו לראות אמנים צעירים מחכים נרגשים להופיע.

הלכנו לראות חברים יקרים מתן ויונתן דקסל אחים מוכשרים שחוברים להם יחד יותר ויותר על הבמה .

מתן רקדן מחונן אמן שחובר כעת לשורשי המוסיקה שבנפשו כתלמיד  שנה ראשונה בביה"ס רימון .

 פגשנו  גם את חבריו קבוצה צעירה של אנשים מוכשרים תלמידי רימון ואמנים צעירים נילווים שהרימו ערב נפלא.

 דיאלוג חי מרגש ומפעים בין טכסטים שהם בחרו למוסיקה ועיבוד שכתבו וביצעו.

 רסיסי רגעים מצולמים.

תמר קפסוטו מעורב רגשות Tamar Capsouto Mixed Feelings

תמר קפסוטו חברה יקרה . זמרת ויוצרת מוכשרת ואמיצה ,בימים אלה מייסדת את אגודת אמני הרחוב.

 המשרד שלה בפייסבוק ,והלב שלה , כל תשומות הלב שלה, לעשות כך שתהיה הכרה וזכויות וכבוד ופרנסה לאמני הרחוב. תמר מעוררת בי השראה בדרכה הנחושה והיצירתית לממש את רצונה שהוא כבר כל כך לא פרטי.

לצפייה בכתבה מי הם נגני הרחוב? בערוץ 2 הקישו

ברחובות פלורנטין 2

עלעל בסוכר

ברחובות פלורנטין

הלכתי להתנסות אחרת לצלם עם עדשת  זום מרחוק ,  לא נוצר קשר , אני יושב בבית קפה מתבונן מעבר לכביש התחושה באמת אחרת , אפילו אין  קשר עין  ביני למצולמת, חוקית זה מותר , רשות הרבים ...לצד זה   מעלה בי שאלות האם אני "משתמש "באנשים?  מה אני מבקש להראות את היופי שלה ?  את היופי שלי?  אין לי מענה ברור  לשאלה , מן הסתם זה שולח אותי להתבונננות מאיזה מקום יצאתי להתנסות הזו ,אז  כן תצלום יפה, מעניין , אבל מרוחק מהלב שלי ,האם גם המתבוננים חשים בכך ? שאלה פתוחה. מה שכן ברור לי

שאחזור לעדשה הרחבה האהובה עלי ,מתוך שהיא  מזכירה לי את הרצון העמוק להתקרב ליצור קירבה חיבור  והסכמה.  עם האנשים .

שבת שלום

"יופי של תמונה תלאביבית!
החיבור של הצפון(=האישה) בדרום(=המיקום)
"(מיכל ג)

"תמיד (בפרק הזמן הקצר בו הכרתיך יותר) היית איש של אנשים.
לא בטוח שזה מחייב דווקא עדשה רחבה אבל זה כמובן מאד אישי.
הצילום-מחמיא ומעניין,כלל לא רחוק,לתל אביבי לשעבר שילוב האזור הישן והתחדשותו המתמדת אומרים ומדברים הרבה".
איציק אמיתי

"זו לא רטרוספקטיבה. זו תערוכה קטנה שמתמצתת רגעים שרואים בהם את כתב היד הייחודי שלי. נגיעה ברגעים פשוטים מהחיים. אני באמת מאמין שאין גדול יותר מהיום שלנו", מסביר הרמן.

למעבר לכתבה הקישו http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/245/623.html

קפה בסטודיו באבו גוש מארח את תום ברקאי -"מראה, מקום."

הלכנו לחגוג יחד עם תום  ברקאי את פתיחת תערוכת הציורים והצילומים שלו "מראה, מקום"

 ב"קפה בסטודיו" באבו גוש.  

ערב קסום "המראה" עבודתיו של תום, ציורים וצילומים שמתבוננים בשכבות לעומק המציאות 

 ו"המקום"  שתום שהביא , פתוח,אוהב ומזמין.  

המרחב של המקום יפיפה, יש בו חללים פתוחים מלאים אור צבע ואנרגיות טובות.

תום בדרכו המשתפת פתח במה לחבריו שהופיעו בנגינה ריקוד ושירה .

ענת ולירון קסבה פלורנטין

קסם: "יש משהו נורא מסקרן במערכת יחסים של השתי נשים מאחור על הספסל, הן ביחד אבל כל אחת עסוקה בבועה של עצמה, האחת מפקחת או אולי אפילו מבקרת את הנשים בשולחן והשנייה עסוקה בכיוון אחר לגמרי, זה ממש נראה כאילו יש סיפור מעניין מאחורי שתיהן..."

"יש משהו מאד חם בתמונות שלך. אני חושב שזה הקשר עם המצולמים ". מוסי

רוזה, הקישון ,פלורנטין-רגע לפני החשיכה ,כמו צילום מזכרת מעולם אחר.

רוחות סגריר של קיץ -השינוי באוויר.

"חשיפה לדרום" כרמית ספיר וייץ על התערוכה במגזין "מעריב"בדף תרבות.

מוסררה MIX 11 רשמים מצולמים מפסטיבל יצירה רב תחומי

את צ'ומפון אפיסוק פגשנו בערב הפתיחה של מוסררה מיקס  במפגש הרחובות ע"ח ונתן הנביא.

  "עומד" זה שם  היצירה שלו, אמן רחוב מתיאלנד שהוזמן ע"י אבי סבג מנהל ומיסד הפסטיבל וביה"ס מוסררה

 יחד עם עוד אמנים רבים  לחגוג 11 שנים לביה"ס היחודי הזה.

 צ'ומפון עומד עם מטריה ונוצות, ברוח ירושלמית קרירה של ערב קיץ, מולו מעברו של הכביש מתחם אוכל עם מנגל ענק המציע בשרים והמון עשן. 

השילוב הזה של מופע מעודן מינמליסטי ברחוב ירושלמי פתוח ,מעושן  מבלבל את החושים.

אני נזכר במלצרים באבו גוש שחודש שלם ב צום הראמאדן מגישים אוכל  חומוסים ובשרים מבוקר עד ערב שהם עצמם בצום. זה מדהים בעיני  המשמעת העצמית הזו  ותודעת השירות מופתחת, לשרת קהל סועדים עצום ורב לאורך יום   ארוך של צום בסבלנות מבלי להשתבש .

יש  בהחלט מה ללמוד מבני דודינו .

את הרחוב חוצה אישה עם עגלת קניות ,מצחצחת מזלגות , השילוב של התערוכה בשכונה ,בבתים פתוחים  בחצרות בגלריות בי"ס עובד יפה ,והתושבים שמחים לארח בבתיהם אומנות ואומנים ומן הסתם גם להשתתף בהפינג הנמשך שלושה ימים.

  בערב הנעילה פגשתי את צ'ומפון יושב מתענג על פיתה ,הוא חייך ואמר לקחתי לעצמי הפסקה, ביקשתי רשות לצלם והוא הנהן בראשו , מאחוריו הפעילה אומנית יפנית סאקיקו יאמאוקה  עוברים ושבים שהתמסרו בשמחה .

שמחתי לחזור לצלם בירושלים, אני עולה מידי פעם להתידד עם העיר  הזו , בקיץ באוגוסט נציג תערוכה של דימויים קולנועים בסימנטק ירושלים, עוד הזדמנות לחבור לעיר המיוחדת הזו.

"בלוג הצילומים שלי הוא עבורי התערוכה הכי חזקה והוא יומיומי. שם יש לי סוג של אחריות לשים את התהליכים של היצירה, לא רק את התוצאה."

      אסתי סגל על תערוכה של נינו הרמן, בלוגר במחשבה שנייה, במוזיאון א"י

     
   

על מה שלא צולם

 אני בנסיעה בשד' הר ציון בדרך לפלורנטין , באמצע  השדרה זונה שלובת יד עם עיוור דתי מחכים יחד לחצות כביש.

מה הוא יודע על מי שעוזר לו? מה אני יודע? מה עובר לה בראש? הכל קורה במהירות 50 קמ"ש .

 אני מצטער שאין לי מצלמה וידיאו לשתף. 

רגע , מאיפה אני יודע שזו זונה? שיחררתי,  אולי אני לא יודע.  הריקוד הזה בין לדעת דברים ולדמיין אותם בראש ,

אני בנסיעה, מראות חדשים מולי , לצד זה התמונה ההיא לא נמחקת. בחורה גבוהת קומה בג'ינס,  שיער שחור פרוע, פנים "אלמודוברים" אוחזת בעיוור דתי , נמוך ומזוקן, יד  ביד, בחמלה ובאנושיות  נוגעים ללב .

דרום תל אביב מפגישה אותי עם מראות שלא את כולם ניתן לצלם.

אני יורד לתדלק בפלורנטין, בגינת החלוצים נער משייף גלשן עם סכין , זה מסקרן, לגינה נכנס גבר יפני עם ילד כהה עור  בעגלה, נוצר מפגש . מאיה,  ידידה יפנית,  שואלת אותו: אתה יפני? לרגע לא ברור לה, הם נכנסים לשיחה בשפת האם שלהם. שירה מרחוק מתבוננת, בחור רוסי  נכנס לגינה , חולף, נותן למאיה מחרוזת מתנה, זה בשבילך. שירה יוצאת מהגינה, נפרדת מלאנדרו שממשיף לשייף. מה אתה עושה ? אני אעשה מזה שולחן. התשובה כמו כל הסיפור,

מה אנחנו יודעים על מה שנגלה? מאיה  נגשת למגלשה , הכלב שלה מטפס במדרגות, הוא מאוד אוהב לגלוש, היא מספרת בשמחה.

הרוסי חוזר ומבקש לשים את השרשת על צואר הכלב.  אני יוצא מגינה ממשיך לפלורנטין . בערב בדרך הביתה אני חולף שוב בשדרות בן ציון והנה מצטרפת תמונה חדשה שמשלימה את הקודמת.  הזונה מהצהריים עומדת יחד עם חברותיה. עכשיו עולה בי בהירות- היא בכל זאת זונה.

 זה מדהים איזה חלקים ביום עולים וצפים מתחושות ואלו מהדמיון ואיך המציאות מפגישה אותנו כך שהתמונה עוד קצת מפוענחת .

 נינו היקר, מתוך הטירוף במשרד אני כותבת לך. הרגשתי צורך עז להודות לך על יצירת מפגשים שכאלו.
 אין ספק שהאתה אדם ממגנט, כפי שנאמר אתמול. זוהי גינה שאנחנו יוצאים אליה בקביעות, אך אף פעם לא יצא לנו, החבר'ה בתמונות, להיפגש כך.
 אכן, מפגש מרתק, הבחור עם הגלשן שמנסה להפוך אותו לשולחן, הבחור היפני שעושה בייביסיטר לילד, ואני עם הכלבה שלי.
הייתי רוצה להתמקד במפגש האישי שלי עם הבחור היפני, שלצערי לא קלטתי את שמו.
 עליתי ארצה עם אמי בגיל 6. מאז לא ממש יצא לי להיפגש ו/או לדבר עם יפנים במהלך השנים.
היום, כבחורה בוגרת, מאוד מרגש אותי להיפגש עם חבר'ה מיפן, מהמדינה בה נולדתי.
 כיף לי שוב להשתמש בשפת האם, כיף לי לראות אנשים עם חזות דומה לשלי, ולדבר שוב עם גינונים יפנים שכאלה. מבחינתי זה מרגיש כאילו אני מעוררת את האני היפני שלי, שמתחבא בתוכי, וזה מרגש, כל כך מרגש.
אין ספק שאני והבחור היפני נשמור על קשר, שכן הוא מתגורר בארץ ובדרכו להקים להקה, כן, כאן בארץ.
 (או כך לפחות הוא סיפר) אז תודה לך שוב נינו, אתה תמיד נוכח באירועים מרגשים שכאלה, תמיד נוכח,
עד ונכון לתעד את הרגעים הללו. המשך יום נפלא, מאיה נחום.