כותרת
וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011
יום שישי, יוני 13, 2014
יום ראשון, יוני 08, 2014
יום שישי, יוני 06, 2014
יום חמישי, יוני 05, 2014
שיח גלריה / יום חמישי ה19/6 במועדון / גלריה בנען
![]() |
| מאגזין "ארץ" בפרסום מפרגן לתערוכה בנען |
![]() |
| משתתף בתערוכה הבינלאומית Art Works במינכן של אמנים ישראלים ,שתתקיים ב-10-15.9.14. בפעם הראשונה לוקח חלק בתערוכה בסדר גודל כזה, בפני קהל בינלאומי , הצילום בעיצוב הנפלא המונח כאן מוצג כרגע בתערוכה בנען ,ניירות של צלם . הצילום הזה לא נוסע לגרמניה , מטעמים שונים . הוא פשוט נבחר לצד אחרים נוספים לספר את סיפורי עבודותי . |
יום שני, יוני 02, 2014
יום שישי, מאי 30, 2014
יום שני, מאי 26, 2014
"כל פעם שאתה מרים את המצלמה,אתה מצלם את עצמך".
נינו הרמן - ניירות של צלם או Story Board על קיר / גיורא שלמי
את נינו אני זוכר עוד מהימים שהכרנו בשמו המלא, חנניה. מגיע בחברת האבא שמילא תפקיד נהג לנסיעות דחופות,ללשכת העיתונות בתל אביב, באותם הימים בסמטא קטנה מאחורי בית סוקולוב, עם צרור צילומים מודפסים הישר ממעבדת הצילום הביתית.
בימים אלה של צילום עיתונות צעיר ותחרותי אף אחד מאיתנו לא היה קשור למערכת עיתון באופן בלעדי.
מערכות העיתונים נהנו מתחרות זאת שסיפקה להם, מידי ערב, צילומים רבים של צלמים שונים, כל אחד שואף לדחוק את צילומי מתחריו ולראות את תמונתו מתנוססת על עמודיו של אחד מעיתוני הבוקר הרבים של אותה תקופה.
התמורה בעבור צילום מודפס הייתה מגוחכת אבל, הגאווה רבה ומעודדת תחרותיות אשר לא פעם באה לביטוי בנהיגה פרועה ובהדפסת צילומים זריזה.
נינו, אז עוד חנניה בשבילי, השתלב בקואליציות שונות של צלמים ששיתפו פעולה במיסוד קשר מחייב עם מערכת עיתון, קשר אשר הוציא את הצלמים המאוגדים מהתחרות על הכבישים ועודד במקומה תחרות איכותית של צילומים.
נינו, אז עוד חנניה בשבילי, השתלב בקואליציות שונות של צלמים ששיתפו פעולה במיסוד קשר מחייב עם מערכת עיתון, קשר אשר הוציא את הצלמים המאוגדים מהתחרות על הכבישים ועודד במקומה תחרות איכותית של צילומים.
ההצטרפות של נינו ללשכת העיתונות הממשלתית, קיבע את מעמדו כצלם בנבחרת הלאומית של צלמי העיתונות.
דרכינו הצטלבו שנית כשחלקנו כיסא של עורך צילומים בעמודי החדשות של מעריב. משרה המחייבת יכולות שיפוט והערכת צילומים של אחרים. אוצר צילום של גלריה רחבת תפוצה, העוסק בפוליטיקה פנימית של שיקולי עיתון מסחרי.
ואז היה נתק מצילום והתעסקות בקולנוע אישי, אולי כצורת ריפוי עצמי מתהפוכות חיים דרמטיות וכואבות, אבל, פרידות, התבגרות. ובמקביל, פרקים של חניכה ולימוד, שיכלול של התבוננות ייחודית של 180 מעלות - פנים וחוץ.
בוודאי שגם נינו חוזר עוד ועוד לדמויות המצולמות ולמקומות המהווים אתרי צילום בסרט של חייו.
הבנתי והזדהיתי עם אמרתו של מיכאלקוב, "כל פעם שאתה מרים את המצלמה,, אתה מצלם את עצמך".
כך אני רואה את נינו, מצלם תמיד ב 180 מעלות, את מושא צילומיו הנקלט על חישן מצלמתו ואת רוחו / אופיו, המרחף כבמראה ממול.
הבחירה בעדשות רחבות זווית, מחייבת קרבה וחדירה לחלל אינטימי של המצולמים, קרבה שלא משאירה ספק לגבי קבלתו על ידי המצולמים ולשיתוף פעולה מצידם, נינו מציין את השפעתו של הנרי קרטייה ברסנס, מאבני הפינה של צילום העיתונות העכשווי, התיעודי חברתי.
אני מתבונן בצילומי העיתונות ומהרהר כמה כוחות נפש צריך כדי להתמודד עם המגבלות הפיזית אותה נושא נינו. כוחות נפש המחזקות גוף שביר החנוט בחליפה בארמון נשיא מצריים או בתרגיל צבאי ברמת הגולן.
צילומים אחרים בתערוכה מעידים על ביטוי לירי, יכולת מוכחת בכתיבתו של נינו. צילומים אלה מהווים, בעיני, דו שיח עם ענק צילום שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים בפראג – יוסף סודק. צלם נכה שאיבד את ידו במלחמת העולם הראשונה ומצלם את חלון הסטודיו שלו, את החפצים שעל החלון ואת המראה הניבט מהחלון. כך נינו המציין את נקודת המבט הפרטית, חלון הבית, החצר, הדרך אל הבית והמראות הנקרים בדרך.
גיורא שלמי.
צלם פעיל בעיתונות משנות השישים, מנהל שותף בסוכנות לצילום, עורך צילום ב"מעריב" ,
דרכינו הצטלבו שנית כשחלקנו כיסא של עורך צילומים בעמודי החדשות של מעריב. משרה המחייבת יכולות שיפוט והערכת צילומים של אחרים. אוצר צילום של גלריה רחבת תפוצה, העוסק בפוליטיקה פנימית של שיקולי עיתון מסחרי.
ואז היה נתק מצילום והתעסקות בקולנוע אישי, אולי כצורת ריפוי עצמי מתהפוכות חיים דרמטיות וכואבות, אבל, פרידות, התבגרות. ובמקביל, פרקים של חניכה ולימוד, שיכלול של התבוננות ייחודית של 180 מעלות - פנים וחוץ.
כזה שמצלם מן הלב ומכיוון שכך כל כך מצליח לגעת. אכן, נוגע. צילום : אלישע טל |
חזרתי לעקוב אחרי נינו כשהחל להעלות תערוכות יחיד המציגות את ראייתו העכשווית, תערוכות בחללים אלטרנטיביים הסמוכים לנושאי הצילום שלו או בחללים המתפקדים כמבוא, כסוג של סרט מקדים להמשך הצפייה.
אני הסתפקתי, תמיד, בתערוכה של נינו ולפעמים חזרתי לראותה פעם נוספת, כמו לחזור לסרט אהוב שהשאיר רושם ומצריך התבוננות חוזרת.
אני הסתפקתי, תמיד, בתערוכה של נינו ולפעמים חזרתי לראותה פעם נוספת, כמו לחזור לסרט אהוב שהשאיר רושם ומצריך התבוננות חוזרת.
בוודאי שגם נינו חוזר עוד ועוד לדמויות המצולמות ולמקומות המהווים אתרי צילום בסרט של חייו.
הבנתי והזדהיתי עם אמרתו של מיכאלקוב, "כל פעם שאתה מרים את המצלמה,, אתה מצלם את עצמך".
כך אני רואה את נינו, מצלם תמיד ב 180 מעלות, את מושא צילומיו הנקלט על חישן מצלמתו ואת רוחו / אופיו, המרחף כבמראה ממול.
הבחירה בעדשות רחבות זווית, מחייבת קרבה וחדירה לחלל אינטימי של המצולמים, קרבה שלא משאירה ספק לגבי קבלתו על ידי המצולמים ולשיתוף פעולה מצידם, נינו מציין את השפעתו של הנרי קרטייה ברסנס, מאבני הפינה של צילום העיתונות העכשווי, התיעודי חברתי.
ברסנס נוהג כצייד הקרב על הנושא ומפתיעו בצילומי חתף זריזים או כצייד האורב לנושא המתקרב ומבצע בו זממו בעיתוי מושלם. אין כך אצל נינו, המזמין את עצמו, בקסם רב, במבט אוהד וחם ומשאיר פתח לסרב לצילום לפני מעשה או לאחריו.
נינו חוזר ושב לאותה טריטוריה כמי שיודע שכל פעם יגלה פנים חדשות, יחווה מפגשים בין דמויות מקומיות, כסקרן לבחון שינויים וגבולות של פרט וחברה ואולי חזרה זאת היא חזרה לחיק חם שמוכן להכיל אותו ואת נכוחות המצלמה, חיק של דור צעיר.
הרהרתי ולא שיתפתי את נינו. הרי שכונות הדרום בתל אביב מאכלסות בשנים האחרונות דור של אנשים צעירים, יצירתיים המחפשים קרבה לאנשים שכמותם ולחיי קהילה צעירה. ראיתי בעיני רוחי את בנו שאיננו, שחונך לאמנות ויצירה ואותו לא הכרתי, שותף בקהילה שאימצה את נינו כמתעד, שמקבלת אותו כמבוגר אחראי.
נינו חוזר ושב לאותה טריטוריה כמי שיודע שכל פעם יגלה פנים חדשות, יחווה מפגשים בין דמויות מקומיות, כסקרן לבחון שינויים וגבולות של פרט וחברה ואולי חזרה זאת היא חזרה לחיק חם שמוכן להכיל אותו ואת נכוחות המצלמה, חיק של דור צעיר.
הרהרתי ולא שיתפתי את נינו. הרי שכונות הדרום בתל אביב מאכלסות בשנים האחרונות דור של אנשים צעירים, יצירתיים המחפשים קרבה לאנשים שכמותם ולחיי קהילה צעירה. ראיתי בעיני רוחי את בנו שאיננו, שחונך לאמנות ויצירה ואותו לא הכרתי, שותף בקהילה שאימצה את נינו כמתעד, שמקבלת אותו כמבוגר אחראי.
![]() |
:
Giora Salmi "
נינו, תודה על התערוכה, המאד מיוחדת, ועל ההזדמנות שנתת לי לשתף את רחשי לבי עם
אורחך.
ממליץ בחום לעשות את הדרך לקיבוץ נען, להיחשף לאיש החושף את עצמו באהבה.
|
והרי בצילומי האישים המשתתפים בתערוכה, צילומי השחור / לבן שנעשו מתוקף תפקידו כצלם ממלכתי, מתקיימים יחסים הפוכים. הוא הצלם הצעיר והם המבוגרים האחראים. נשיאים, ראשי ממשלה, מפקדי צבא וכולם משתפים עימו פעולה.
האם רק מתוקף תפקידם הרשמי, המחייב אותם כעושי היסטוריה, האם הבחינו בצלם הצעיר העושה מלאכתו?
אין לי צל ספק שלא ניתן היה להתייחס לנינו, הצלם, כאל זבוב על קיר.
בתמונותיו ניתן לחוש בקרבתו למושא הצילום ולמוכנות לשיתוף הפעולה. נראה כאילו ישבו וסיכמו מראש, ראשי מדינה וצלם של המדינה, מה תפקידו של כל אחד מהם בסצנה. אני, שלא הייתי נוכח, מדמיין את חבריו הצלמים ואנשי הטלוויזיה, לוחמים על מיקומם מנסים לשפר עמדות צילום ו...מאפשרים לנינו לעמוד לפניהם, נזהרים, ללא צידוק, מפגיע בו בגלל נכותו , ללא צידוק מכיוון שאת מקומו בחזית קיבל בזכות מי שבתוכו ולא בגלל מחלת ילדות שפגעה בו פיזית.
אני מתבונן בצילומי האישים ומהרהר כמה כבוד יש בם. כבוד עצמי של צלם שמחזיק בידו עצמה תקשורתית מכבדת.
ומהצד האחר, כבוד לעושה במלאכתו, לצלם לו הם רוכשים אמון הבטוחים שלא יפגע בכבודם.
אני יכול לדמיין את ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, מורה לאנשי הביטחון להניח לנינו ולאפשר לו לצלמו בצאתו מאשפוז. כך גם שמעון פרס שאפשר לנינו לצלמו שוחה כדג במים.
האם רק מתוקף תפקידם הרשמי, המחייב אותם כעושי היסטוריה, האם הבחינו בצלם הצעיר העושה מלאכתו?
אין לי צל ספק שלא ניתן היה להתייחס לנינו, הצלם, כאל זבוב על קיר.
בתמונותיו ניתן לחוש בקרבתו למושא הצילום ולמוכנות לשיתוף הפעולה. נראה כאילו ישבו וסיכמו מראש, ראשי מדינה וצלם של המדינה, מה תפקידו של כל אחד מהם בסצנה. אני, שלא הייתי נוכח, מדמיין את חבריו הצלמים ואנשי הטלוויזיה, לוחמים על מיקומם מנסים לשפר עמדות צילום ו...מאפשרים לנינו לעמוד לפניהם, נזהרים, ללא צידוק, מפגיע בו בגלל נכותו , ללא צידוק מכיוון שאת מקומו בחזית קיבל בזכות מי שבתוכו ולא בגלל מחלת ילדות שפגעה בו פיזית.
אני מתבונן בצילומי האישים ומהרהר כמה כבוד יש בם. כבוד עצמי של צלם שמחזיק בידו עצמה תקשורתית מכבדת.
ומהצד האחר, כבוד לעושה במלאכתו, לצלם לו הם רוכשים אמון הבטוחים שלא יפגע בכבודם.
אני יכול לדמיין את ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, מורה לאנשי הביטחון להניח לנינו ולאפשר לו לצלמו בצאתו מאשפוז. כך גם שמעון פרס שאפשר לנינו לצלמו שוחה כדג במים.
![]() |
גניפר בלוך : "תערוכה מורכבת המחברת תקופות חיים שונות
ונותנת להבין את מה שעבר נינו בתור
צלם, ולהבין איזה אדם הוא הצלם הזה."
|
אני מתבונן בצילומי העיתונות ומהרהר כמה כוחות נפש צריך כדי להתמודד עם המגבלות הפיזית אותה נושא נינו. כוחות נפש המחזקות גוף שביר החנוט בחליפה בארמון נשיא מצריים או בתרגיל צבאי ברמת הגולן.
צילומים אחרים בתערוכה מעידים על ביטוי לירי, יכולת מוכחת בכתיבתו של נינו. צילומים אלה מהווים, בעיני, דו שיח עם ענק צילום שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים בפראג – יוסף סודק. צלם נכה שאיבד את ידו במלחמת העולם הראשונה ומצלם את חלון הסטודיו שלו, את החפצים שעל החלון ואת המראה הניבט מהחלון. כך נינו המציין את נקודת המבט הפרטית, חלון הבית, החצר, הדרך אל הבית והמראות הנקרים בדרך.
![]() |
| עיצוב: דורית קופיט |
![]() |
| עיצוב: דורית קופיט |
תערוכה זאת, בקיבוץ נען, מצטיירת בעיני כלוח נעיץ של קולנוען, האוסף חמרים והערות לסרט הבא.
אני יכול לדמיין את נינו שולף ממגירותיו תמונות ומסמכים של סבא הרמן, של הוריו, ילדיו, תעודות מעברו, צילומים מתחנות חשובות בחייו, לצד צילומים נבחרים משנותיו האחרונות כצלם משוטט ובוחן.
שולף ונועץ על לוח כתמונות המשמשות הכנה לצילומי סרט, סטורי בורד. Story Board
אופן התליה של התמונות, נעיצתן לקיר תוך שבירת פורמאליות של צילום, פורמאליות של גדלים,
יישור, רצף רעיוני / צורני , מחזקים את הדימוי של צלם העושה פסק זמן ביצירתו ובוחן אותה במבט של קולנוען,
מבט המאפשר לצופה הזדהות והצטרפות לעולמו הפנימי של נינו, עולמו של הבוחן הפועל מתוך קרביה של החברה.
צילום אלישע טל |
צילום : אלישע טל |
![]() |
שירה נכדתי האהובה יש ביננו קשר מופלא,שמחת מפגש,סקרנות ,אהבה גדולה מאד אוהבים לדפדף יחד בספרי ילדים ובתמונות חיים על צגי המחשב ניירות של צלם ,שמחה גדולה מאד שהיא בחיים שלנו. ושירה וזה כל כך מופלא לתינוקת בת שנה + כמו אומרת לנו, חשוב לי שתדעו שגם אני שמחה שאתם בחיים שלי . צילם: אורן יבנין |
גיורא שלמי.
צלם פעיל בעיתונות משנות השישים, מנהל שותף בסוכנות לצילום, עורך צילום ב"מעריב" ,
מלמד במרכז החינוך לאמנות של מוזיאון תל-אביב משנת 1991,
מרצה במחלקה לצילום מכללת בית ברל בית- ספר לאמנויות בשנים 1997 – 1996,
מלמד צילום בתיכון עירוני א' לאמנות, תל-אביב.
מקים ומנהל של "המדרשה לצילום גיאוגרפי".
זוכה בתואר "מורה דרך בצילום" 2007 של המגאזין "זמן דיגיטאלי"
מנחה סדנאות צילום בארץ ובחו"ל.
התערוכה פתוחה ביום שישי בין בין 19.00-21.00
ובכל ימות השבוע בין 10.00 ל20.00 בתיאום מראש.
טל : 0523371067
שיח גלריה יתקיים ב19 ליוני בשעה 20.00 במועדון /גלריה בקבוץ נען .
התערוכה תינעל ב 11/7
התערוכה פתוחה ביום שישי בין בין 19.00-21.00
ובכל ימות השבוע בין 10.00 ל20.00 בתיאום מראש.
טל : 0523371067
שיח גלריה יתקיים ב19 ליוני בשעה 20.00 במועדון /גלריה בקבוץ נען .
התערוכה תינעל ב 11/7
יום שישי, מאי 23, 2014
מאחורי הקלעים של התערוכה בנען
מאחורי הקלעים של התערוכה
בנען
אימא של שירי הציירת תרצה אשכנזי ארבל הציגה לפני בגלריה לאמנות שבקבוץ נען.
התערוכה שלה הסתיימה סמוך לחתונה של
שירי .
שירי
נישאה להראל.
הראל הוא אחיה של חמוטל.
חמוטל היא אחת מאוצרות התערוכה בגלריה של נען.
באותם ימים אספו חמוטל ודורית צילומים
מביתנו והחלו במלאכת האוצרות.
זה היה כמה ימים אחרי החתונה, שבה חמוטל
חגגה כאחות החתן.
הן תלו
בתערוכה בין היתר תצלום מהמחאה
החברתית של קיץ 2011 בשדרות רוטשילד.
תוך כדי התבוננות בתצלום זיהו את שירי מתבוננת בהם.
היא עמדה במרכז הצילום, בלבוש אדום,
מוקפת מאות אנשים שמישירים מבט לכיוון המסך עליו הוקרן הסרט על ככר תחריר
זה היה עוד בטרם הכירה את הראל, חתנה
לעתיד.
אז מה הסיפור ?
חמוטל: " גם הגילויי האישי אך בעיקר החיבורים האילו בין אישי לציבורי
בזה בדיוק עוסקת התערוכה
שאלות על הגבולות בין הפרטי לרחב
בקירות הגלריה הגדולה
יש תנועה תזיזתית בין אישי פרטי להכי ציבורי רחב והחיבור בינהם .
יש אצלך נינו כמיהה עמוקה להסיר את החיץ הזה בינך למצולם".
חמוטל: " גם הגילויי האישי אך בעיקר החיבורים האילו בין אישי לציבורי
בזה בדיוק עוסקת התערוכה
שאלות על הגבולות בין הפרטי לרחב
בקירות הגלריה הגדולה
יש תנועה תזיזתית בין אישי פרטי להכי ציבורי רחב והחיבור בינהם .
יש אצלך נינו כמיהה עמוקה להסיר את החיץ הזה בינך למצולם".
יום חמישי, מאי 22, 2014
תערוכה בשבוע /ידיעות אחרונות / חבצלת דמארי/ 24 שעות .

"...הצילומים המוצגים כאן לעולם לא יהיו הנכס הבלעדי של אף אחד. יותר מהכל הם מגוללים את הסיפור על היחסים שנרקמו בין הצלם, המצולמים, האוצרוֹת ואתם הצופים המביטים בהם כעת. הם נותרים כעדות מתמשכת, ומסמנים פעולה שהתרחשה ועודנה מתרחשת בין כולנו. פעולה זו ממשיכה להתקיים ברגע זה ממש כשאנו מתבוננים בתערוכה, ומביאה לפתחנו את הסיטואציה החברתית, עולמו משפחתו וגופו של נינו ממש.".....
חמוטל פרידברג ,דורית קופיט. גלריה לאמנות קבוץ נען.
יום שלישי, מאי 20, 2014
יום ראשון, מאי 18, 2014
יום שישי, מאי 16, 2014
"תערוכה זאת, בקיבוץ נען, מצטיירת בעיני כלוח נעיץ של קולנוען",
.... זהו התערוכה תלוייה ,שבת הבאה 24/5 בגלריה לאמנות קבוץ נען שעה 11.00
וגם אנחנו נהיה שם עם חמוטל ודורית ועוד אנשים יקרים שמחים לקבל את פניכם.
!!!!! keep the date
גיורא שלמי : ...."תערוכה זאת, בקיבוץ נען, מצטיירת בעיני כלוח נעיץ של קולנוען,
האוסף חומרים והערות לסרט הבא. אני יכול לדמיין את נינו שולף ממגירותיו תמונות ומסמכים של סבא
הרמן, של הוריו, ילדיו, תעודות מעברו, צילומים מתחנות חשובות בחייו, לצד צילומים
נבחרים משנותיו האחרונות כצלם משוטט ובוחן.
שולף ונועץ על לוח כתמונות המשמשות הכנה לצילומי סרט, סטורי
בורד. Story
Board
אופן התליה של התמונות, נעיצתן לקיר תוך שבירת פורמאליות של
צילום, פורמאליות של גדלים, יישור, רצף רעיוני / צורני , מחזקים את הדימוי של צלם
העושה פסק זמן ביצירתו ובוחן אותה במבט של קולנוען, מבט המאפשר לצופה הזדהות
והצטרפות לעולמו הפנימי של נינו, עולמו של הבוחן הפועל מתוך קרביה של החברה".......
גיורא שלמי צלם פעיל
משנות השישים, מקים ומנהל של "המדרשה לצילום גיאוגרפי". זוכה
בתואר "מורה דרך בצילום" 2007 של המגאזין "זמן דיגיטאלי"
![]() |
| פרס סיור במחנה פליטים בשכם |
![]() |
| כפר נחום שנת שמונים תחיה ויאיר |
יום חמישי, מאי 15, 2014
יום שלישי, מאי 13, 2014
יום ראשון, מאי 11, 2014
ניירות של צלם / בגלריה לאמנות קבוץ נען / פתיחה שבת 24.5
התערוכה של נינו הרמן בנען פרוסה על קירות
הגלריה כיומן אישי. היא כוללת צילומים רבים שצילם כצלם עיתונות משנות ה- 60 ואילך,
צילומים בעלי תוכן אוטוביוגרפי, צילומי רחוב בעלי תוכן חברתי צילומי נוף ואף חומרים נלווים כגון מכתבים ורישומים
של בני משפחתו. בצירופם של כל אלה על קירות התערוכה בקולאז'ים, נוצרת רקמת חיים בה
הפרטי והציבורי מתקרבים ומתרחקים ללא הרף. בין הצילומים משובצים קטעי טקסט של נינו
הכותב באופן קבוע, מעין דיבור נוסף בגוף הסרט של חייו. בתערוכה מתגלים יחסים מורכבים
בין הצלם למושאיו הנוצרים מתוך רצון עז ליצירת קשר עם המצולמים. הדמויות השונות, בין
אם הן דמויות מוכרות מן הצמרת הפוליטית, עובדים זרים ברחובות תל אביב או בני משפחה
או חברים, נפגשות על קירות התערוכה במרחב חדש ומדומיין, נראטיב זמני שנולד ממבטו של
האמן.
דורית קופיט וחמוטל פרידברג
אוצרות הגלריה לאמנות בנען
יום רביעי, מאי 07, 2014
אנחנו רגע אחרי ימי הזכרון והעצמאות
אנחנו רגע אחרי ימי הזכרון והעצמאות .
דפדפנו יחד בדפי החיים המוות העצב .
נדמה שכולם ננגעו,לרגע האישי הפרטי הפך לנחלת כלל
והיתה חוויה שכולם שווים .
והיה אובך בחוץ, כמו לרגע ראינו קרוב רק את עצמינו .
עכשיו יותר מתמיד על רקע הזכרון והעצמאות "שלנו".
יש לנו הזדמנות להיות רגע עם הכאב והעצב של שכנינו בני דודנו.
הסיפור "שלהם" אותו סיפור אנושי של בני אדם .
כמונו מייחלים שם לעצמאות ,גם הם חוו עצב וכאב .
האובך ישקע תיפתח ראות טובה, מייחל שגם הלבבות .
יום שני, מאי 05, 2014
לספר סיפור אחר של אבדן מול צעירים מול אנשים
הם באו לחלקת הקבר בבית העלמין שבזלעבני נציגים של יחידת הצילום בחיל החינוך
אותה יחידה שיאיר שירת בה , 14 שנה עברו , אז
היו מן הסתם ילדים בעממי .
עכשיו יאיר שלח אותם אילנו לשמוע עליו, עלינו ,
תחיה הציעה להם לרדת הביתה
לארח לי חברה .
מסלון
ביתנו רואים את הזלעבני הכל מחובר כאן בנטף שמים ארץ
נושקים זה לזה מספרים שאין רווח.
חיים ומוות חלק מהתנועה הגדולה .
שמחתי לראות אותם שון , ורוני , באו להיות . פנים
טובות , לב פתוח , מבוכה קלה , סקרנות
גדולה
בני אדם יקרים, רק לאחרונה קיבלו דרגת
סמל כמו יאיר, את זה דוקא למדתי מתוך הפייסבוק רגע אחרי שהלכו, כמוהם הסתקרנתי
להכיר עוד.
פתחנו בדיבור על היום הזה , משמעותו
בחיינו .
שאלתי אותם מה סיפרו להם לקראת בואם , מעט מאד
אמרו שלא בטענה , הפלגנו בשיחה על התקופה הזו שמאפשרת לכולנו להתבגר לחבור לאחריות
,כי בקלות יכלו לאמר הצבא לא סיפק לנו מידע , או חומרים לקראת ביקור שכזה אצל הורים שכולים לצד זה בחרו ללמוד
מתוך הקיים ברשת , שמחתי שבאו עם
רוח שכזו , זו בגרות ,הצבא /יאיר פתח לכולנו הזדמנות למפגש.
והם לקחו אותה רוני סיפרה שלמדה על יאיר מתוך שנכתב , בבלוג בסרט , שון
נהג ביחידה למד ממנה בדרך.
יאיר שלח אותם כמו עוד הרבה צעירים
שבאים לשמוע עליו עלינו על תפיסת המוות בחיינו , על כך שהמוות לא המציא כלום עבורנו
רק העצים את הקיים , על כך שבתוך הכאב והעצב הבנו שלנו הבחירה למה לתת כוח ובחרנו ובוחרים שוב ושוב לא לשקוע לחסר , החסר הזה
את יאיר הוא אמיתי , באמת חסר אדם יקר זו עובדה .
לצד זה כמו ביום השואה אנחנו בוחרים לזכור את
העובדות לצד זה להתרחק מתודעת הקורבנות מתודעת החסר ,
שם לא רצינו להשאר.
יאיר עזר ועוזר לנו למצוא את המלא , למלא את החיים במימושי רצון מייטיבים .
לספר סיפור אחר של אבדן מול צעירים מול
אנשים .
עפר פלג:" נינו, הגישה שלך לאובדן
שלכם, מפליאה אותי בעוצמה, ביושרה שלה ועם זאת ברגישות ובאהבה העולה ממנה... חזק
ואמץ! "
Natali Elkoby:"
תודה רבה רבה על שאתה כל פעם מחדש חושף עוד חלק מעצמך שממלא כל כך חלקים חסרים אצל
אחרים, מעורר השראה..."
Hana Yadan Cohen:"
תודה נינו צלם וכותב מופלא"
Naama Shalom-Amiel:" אח נינו ותחיה יקרים שלי.. לימדתם אותי כל כך הרבה על
החיים והאובדן דרך יאיר שלכם, שלי.."
Yossi Pnini:"
תחיה ונינו - נפלאים ומופלאים שכמותכם"
Bella Shirin:"
הוא תמיד איתכם נינו! מרגש עד דמעות!"
Adva Hay:"
נינו היקר, לבקשתך אשתף גם כאן את מה שכתבתי היום: במהלך שירותי במערך הנפגעים
משפחות רבות פתחו בפניי את ביתן ואת ליבן. לא תכננתי להגיע לתפקיד הזה ואין לי
מושג מה לענות כששואלים אותי למה בחרתי בו. אבל מהר מאוד הוא נהיה חלק ממני. אז
וגם היום, המשפחות שפגשתי הפכו להיות ״המשפחות שלי״. יש לי משפחה בכל מקום בארץ.
משפחה שאין נחמה לכאבה, אבל שימור הזכרון והנוכחות לצד הכאב הם המעט שביכולתנו
לעשות. מי ייתן ולא יתווספו למערך הזה משפחות נוספות. יהי זכרם ברוך."
Orly Weisselberg :"
אוף נינו, תמיד אתה מצליח לגרום לי לבכות. ואני דווקא בחורה קשוחה "
יום שישי, מאי 02, 2014
יום ראשון, אפריל 27, 2014
לורה הרמן פינטוס ,כמו אנה פראנק העבירה את רוב זמנה במחבוא בכתיבה ובציור.
![]() |
| "....רציתי לפתוח דף חדש בחיי, נישאתי לגבריאל הרמן , חייל מהבריגדה מארץ ישראל ".... |
תמונות מהארון- אביבה מץ מעריב, סופשבוע 25.12.1987
כמו אנה פרנק, גם לורה הרמן פינטוס , ציירת, בילתה את שנות נעוריה במחבוא, ארון סתרים מאחורי שני חדרוני צינוק בבית ישן באמסטרדם. כותבת , מציירת, מזייפת מסמכים למחתרת ההולנדית. עליית הנאצים לשלטון הפכה על פיו את עולמה השאנן, הבטוח- הדקדנטי אפילו – של המשפחה היהודית העשירה והמתבוללת מברלין. הם טולטלו להולנד, משם נשלח הבן אל מותו במאוטהאוזן . ההורים והבת הוסתרו על ידי מכרים קלוויניסטים עד שהוסגרו, נשלחו למחנות, ניצלו. 46 שנים אחרי מוציאה לורה לאור את הספר שכתבה במחבוא. כתב היד הוסתר עד תום המלחמה מתחת לדוכן תפילות בכנסייה. תיעוד של עולם שהיה ואיננו. מסמך.
לא קל לחיות בארון, וזה עוד פחות אפשרי כשמתחת לחלון החיים מתנהלים כסדרם ועולם כמנהגו נוהג. "חיינו בבידוד מוחלט, ואני אפילו לחלון לא יכולתי להתקרב, בגלל הפנים הכהים שלי" זוכרת לורה פינטוס – הרמן. "אבל בחוץ היה קיץ ואחר כך סתיו וחורף , ילדי השכנים הלכו לבית הספר. אמסטרדם "הרגישה" את המלחמה פחות ממקומות אחרים. רק אנחנו ישבנו בצינוק הפרטי שלנו. מה שהחזיק אותנו הייתה המחשבה שהכלא הצר הזה בו נסגרנו מרצוננו, אך מאונס הוא גן עדן בהשוואה לגיהנום שמצפה לנו אם רק נצא מתוכו ויתפסו אותנו".
שנתיים וחצים נמשך הסיפור ה"אנה פרנקי" של לורה ומשפחתה. כלואים בשני חדרונים הם ניסו לחיות. לא ללכת עם היהודים האחרים שהועמסו על הקרונות וגורשו למחנות המוות. המלאך שלהם היה פסל הולנדי ידוע, פיט אסר. הוא בנה ארון קיר מיוחד בתוכו היו מסתתרים על פי סימן מוסכם מראש כשנראה שסכנה מוחשית מתקרבת. "בכל פעם ששמענו צלצול בדלת, למטה אצל התופרת, היינו נכנסים לארון וזה היה קורה כמה פעמים ביום".
שנתיים וחצי בסיר לחץ משפחתי . קמים בבוקר , מסתובבים בחדר, קצת אוכלים , כשהיה מה, בערב הולכים לישון , וחוזר חלילה. כל יום דומה לקודמו ולבא אחריו. "לאט לאט שקענו ביאוש, פתאום היתה בעיה- לשמור על שפיות הדעת. היינו צריכים לבנות לעצמנו מסגרות, אחרת נתפורר לגמרי. אני חושבת שהכוח זרם ממני. להורי כבר לא היה איכפת מה קורה".
לורה הרמן פינטוס, בת 66 , ציירת, גבוהה, סבתא אצילית שינקה את החיות העזה שלה מהתופת. משפחה יהודית סופר מתבוללת מברלין. אבא , אמא והתאומים , לורה השחרחורת והייני הבלונדיני. "כשהיינו ילדים בכלל לא ידענו שאנחנו יהודים. קיבלנו חינוך גרמני טהור. לא כמו היהודים במזרח אירופה שהיו גאים ביהדותם. ראינו בגרמנים הנאורים והתרבותיים את פיסגת הציוויליזציה, וזאת על אף שהילדים ברחוב, עוד הרבה לפני עליית היטלר, רצו אחרי וקראו לי היהודיה, אמרו לי (מה את עושה הצגות) את שחורה מדי . אבל בבית הסתירו מאיתנו את היהדות.
"אבי היה עשיר גדול. ניהל את חברת הדלק "של" בגרמניה. חיינו בפיסגה, מאוד מפונקים. בית חלומות של 14 חדרים בשכונת היוקרה של עשירי ברלין, מכוניות ונהג צמוד, עוזרת צמודה ומחנכת אנגליה כדי שנלמד אנגלית טובה. ההורים ערכו מסיבות מפוארות וארחו את כל ה"מי ומי" . באמת חשבנו שאנחנו גרמנים לכל דבר".
מסיבות בנוסח שנות ה-20 העליזות, נשים יפות, שמלות משי דקות, חשופות גב, פרוות יקרות וכובעים מצועצעים. סיגריות בפומיות ארוכות , גברים משופמים ועבי בשר חנוטים בסמוקינגים, עם סיגרים צמודים. עולם דקדנטי עולה בענני עשן. עולם שבו הילדים לא נראו רוב הזמן. האומנת היתה מביאה אותם בערב לומר "לילה טוב" נימוסי להורים ולאורחים ומחזירה אותם מהר לאגף הילדים המרוחק.
עד שלילה אחד השתתקה התזמורת. "שיחקתי "מחבואים" עם ילדי השכנים והסתתרתי מאחורי שיח. פתאום ילדה אחת אומרת לי – "אל תצאי – ההורים שלי באים" שאלתי אותה "אז מה?" והיא ענתה שאסור לה לשחק עם יהודים. הבנתי שיהודים זה בטח איזו מחלה או אסון, ושאני צריכה להתבייש. ישבתי מאחורי השיח ובכיתי נורא. אמרתי לעצמי שלעולם לא אצא. בסוף באתי הביתה וסיפרתי להורים, אבל הם , כרגיל, לא הקשיבו. מעולם לא הקדישו לנו תשומת לב. היינו רק קישוט בבית. השחורה והלבן. הם המשיכו להיות עסוקים בתענוגות שלהם. הילדים רק הפריעו להם.
"עד שיום אחד , כעבור שנתיים, באנו הביתה ואבא אמר שנוסעים לטייל לאח שלו באנגליה, לעשות סקי בסקוטלנד. כל אחד מאיתנו לקח מזוודה ויצאנו בלילה . לא שאלנו שאלות. רק אחרי שחצינו את הגבול אמא שלי פרצה בבכי , כאילו הורידה מעצמה את כל המסכות. היא אמרה שלעולם לא נחזור לגרמניה. אבל אפילו ברגעים האלה הם לא סיפרו לנו מה באמת קורה.
"הגענו לאמסטרדם וגרנו בפנסיון קטן . אחי ואני דווקא נהנינו מהמצב. סוף סוף קצת ביחד. במקום קטן . קצת יותר, קרובים זה לזה. בבית הגדול בברלין הלכנו לאיבוד. אני לא זוכרת שהנפילה מהשפע של ברלין לחיי הדחקות בפנסיון הפריעה לי. מה שכן הפריע לנו הייתה העובדה שלפתע נהפכנו למהגרים, חסרי בית. כי ההולנדים לא סבלו אותנו. אף על פי שלנו אישית לא היה קשר עם הגויים. גם ליהודים ההולנדים הפרענו. אבל רוב המהגרים הגרמנים התלוננו כל הזמן על הבלגאן בהולנד וסיפרו כמה שבגרמניה הכל היה יותר מסודר . ההולנדים התפוצצו מזה.
"במשך הזמן השתפר המצב הכלכלי של המשפחה. אבא החל לסחור בחומרי רפואה, ואנחנו עברנו לדירה מרווחת יחסית. "רק שישה חדרים. בקיץ ההוא גם הלכתי לעבוד בקייטנה ליד הים. וכאן התחיל סיפור המלאכים שלי ששמרו על במשך כל שנות המלחמה. בקייטנה ישנתי בחדר אחד עם בחורה הולנדית נוצרייה, קארי שמה, היא התעניינה ביהדות ובתנ"ך וכל לילה היינו מדברות על הציונות.
"בראשית מאי 1940 באמצע מסיבת יום הולדת שלי ושל אחי התאום, שמענו פתאום אזעקות ופיצוצים . רצנו לחלונות . השמים היו מלאים צנחנים.ברדיו הודיעו שהגרמנים כובשים את הולנד. אבא שלי נדהם, הוא לא האמין שהגרמנים יעברו בתעלות עם הטנקים שלהם. ודאי שלא תאר לעצמו שהם יבואו מהאוויר, ועוד בדיוק ביום ההולדת שלנו, אחרי ארבעה ימים הכל היה גמור".
"לגבי היהודים ההולנדים היתה לגרמנים תוכנית שטנית, הם לא מיהרו , הלכו לראשי הקהילה וביקשו שיתוף פעולה לשלוח יהודים לעבוד במזרח , "למען המאמץ המלחמתי" כך קיבלו בלי מאמץ את רשימת כל יהודי אמסטרדם. אחר כך בכל פעם המציאו חוק חדש. אסור ליהודים לצאת בערב, אסור לשמוע רדיו, ולבסוף – הטלאי הצהוב.
"לא נכון שכל ההולנדים היו מצילי יהודים, יום אחד הגיעו אלינו שני הולנדים שעבדו עם הגסטפו , הם חיפשו את אחי . בידם היתה רשימת חברי "מכבי הצעיר" . הרגשתי שמשהו קורה, פחדתי, אחי לא היה בבית והם אמרו שיחזרו בערב. היתה לנו עוזרת הולנדית שאמרה לנו לבוא אליה אם יהיו בעיות. כשאחי חזר הביתה שלחנו אותו אל העוזרת . ברחוב , בדרך אליה, הם עצרו אותו ושאלו אם הוא יהודי. אחי היה בלונדיני, בהיר כמו ארי ואפילו לא נימול. הוא היה יכול לומר שאינו יהודי, אבל אמר "אני יהודי".
"בערב הם חזרו ואמרו לאמי שאחי נמצא בידיהם , "ואם את רוצה אותו בחזרה – תני לנו את כל התכשיטים שלך" אמא פרשה פרווה על המיטה וזרקה לתוכה את כל מה שהיה לה, בשמחה. הם הלכו אבל את אחי לא ראינו יותר. באותו יום תפסו את כל חברי "מכבי הצעיר" . אחרי חמישה שבועות קיבלנו מכתבים ממחנה מטהאוזן שכולם כבר לא בחיים. לפני כן קיבלנו ממנו מכתב פרידה בו הודה לנו על הכל וסיפר שלא יחיה יותר. את אחי הוציאו להורג בצורה אכזרית ביותר, לאט לאט, אחרי ניסיונות רפואיים. באותה תקופה מטהאוזן היה יותר גרוע מאושוויץ.
ב 1941 התחילו הטרנספורטרים למזרח. יהודי הולנד עדיין לא ידעו אז מה קורה במזרח אירופה. רק הרגישו שמשהו איום מתרחש. כבר היה אסור לי ללמוד בית הספר. אספתי ילדים יהודים ועשיתי להם גן, כי גם להם כבר אסור היה ללכת לגן ילדים עם ילדים גויים. יום אחד ישבתי בשדרה עם הילדים שלי , ופתאום קפצה עלי בחורה שרכבה על אופניים והתחילה לחבק אותי, זו היתה קארי, הבחורה שהיתה איתי בקייטנה, לא ראיתי אותה שש שנים.
היא אמרה לי "אתם נמצאים בסכנת מוות, אני רוצה לעזור לכם" היא זכרה אותי ואת השיחות שלנו בקייטנה והחליטה להציל אותי. כאילו איזה כוח עליון שלח אותה אלינו ברגע האחרון. הראתה לי כרטיס רכבת , שבאותו יום היא התכוונה לעזוב את אמסטרדם, אבל משהו עצר אותה. היא עלתה על האופניים ורכבה ברחובות עד שמצאה אותי . שני אחיה היו כמרים קלוויניסטים, היא הלכה לכומר שהכירה באמסטרדם, פרופסור לתיאולוגיה , ויחד עימו תכננה להחביא אותנו. הם מצאו את התופרת הזקנה שהסכימה שנעבור אליה , להתחבא בשני החדרים הקטנים, ואת הפסל שבנה את ארון הקיר המיוחד שנוכל להסתתר בו. ההורים שלי לא כל כך רצו להתחבא. בעצם הם די רצו למות. אבל אני לא ויתרתי. שכנעתי אותם שצריך לנצל את ההזדמנות ולנסות לחיות. כך הגענו אל הצינוק הפרטי שלנו שהיה ביתנו במשך שנתיים וחצי.
"הקשר שלנו עם העולם החיצון היה הכומר הקלויניסטי, פרופסור לואי סמליק, שהיה בא לבקר אותנו פעם בשבוע. בינו לביני נרקמה מערכת יחסים מיוחדת במינה, הוא הבין מה עובר עלי וניסה להקל בכל דרך אפשרית, שלח אלי סטודנט שלימד אותי לזייף תעודות זהות בשביל המחתרת ההולנדית. זו היתה מעט העזרה שיכולתי להושיט להם. זייפתי בשבילם מאות תעודות. הסתכלתי על הצילומים של הנשים שזייפתי בשבילם תעודות ושיחקתי במשחקי דמיון. מי האיש , מה הוא עושה ואיך הוא חי. לא כולם היו יהודים , זייפתי גם בשביל גויים.
"ערב אחד קיבלתי מן התקפה שאני רוצה- חייבת – מוכרחה לצאת מהמחבוא. התחלתי לבכות. שום דבר כבר לא עניין אותי. דווקא התופרת הזקנה הבינה, אמרה שאני צודקת , שמגיע לי לצאת. היא הלבישה אותי במעיל גשם עם כובע גדול. נתנה בידי מטריה ואמרה לי לחזור בעוד שעתיים. יצאתי בהיסוס , בחוץ היה חושך , ובגלל הגשם לא היו הרבה אנשים ברחובות. במרחק שמונה דקות הליכה משם היה הבית שלנו. כל כך קרוב וכל כך רחוק. הצצתי פנימה , ראיתי שם אנשים אחרים בין הרהיטים שלנו. זה היה נורא הסתובבתי עוד מעט , בלי מטרה, וחזרתי למחבוא".
לורה פינטוס , כמו אנה פראנק, העבירה את רוב זמנה במחבוא בכתיבה, "כתבתי ספר, לא יכולתי לכתוב יומן בגלל שהחיים שלנו באותה תקופה לא היו ראויים לתיעוד. לא רציתי לקחת בהם חלק. ניסיתי לברוא לי עולם אחר. רציתי לחזור אל ימי הילדות שלנו בברלין. במחבוא הייתי נוכחת רק בגופי, לא בנפשי. בייחוד אחרי שאחי נלקח ולא חזר. הרגשתי שלקחו חלק ממני, כמו חתכו גוש מבשרי. כל כך אהבתי אותו. בלעדיו היה לי קשה להמשיך לחיות. הכתיבה כאילו החזירה אותו אלי"
היא כתבה סיפורים ושירים, כשהדמיון מעוגן במציאות. מהווי ילדותם בבית הברלינאי האמיד והמוגן, כאילו אין מלחמה בעולם. פרופסור סמליק ליווה אותה בכתיבה ועודד , כשקרא את הסיפורים אמר שחייבים לשמור על כתב היד במקום בטוח. עד שהכל ייגמר. הוא לקח והסתיר אותו עד סוף המלחמה מתחת לדוכן התפילות בכנסייה שלו. כך ניצל כתב היד ולורה קיבלה אותו חזרה אחרי השחרור.
עכשיו , 46 שנים אחר , היא מוכנה להוציא אותו לאור. כתב היד תורגם לעברית. הספר ניקרא "הייני" כשם אחיה. הוא מוקדש לו ול- 300 חבריהם מ"מכבי הצעיר" שניספו במאוטהאוזן.
לורה " לא היה לי כוח לעשות את זה קודם. רציתי לשכוח , לפתוח דף חדש בחיים. פחדתי לחזור אל השואה . עד היום אני לא יכולה לנסוע לגרמניה, גם להולנד לא חזרתי. הולנד בשבילי היא בית קברות. מי רוצה ללכת לבתי קברות? עד היום אני לא נוסעת ברכבות ולא נכנסת לתחנות רכבת. עכשיו כשהנכדים שלי שאלו אותי שאלות על המלחמה ואיך ניצלתי , החלטתי שהגיע הזמן לספר להם ולכולם מה עבר עלי. היום אני ממשיכה לכתוב. בספר מסופר רק מה עבר עלינו עד 1941, את ההמשך אני משלימה בימים אלה. ביקשו ממני לכתוב את זה גם כתסריט.
"אבל תסלחי לי אם אחזור לרגע אל הכומר הנפלא הזה, פרופסור סמליק, היתה לו תינוקת בת עשרה חודשים. יום אחד כשבא לבקר אותנו אצל התופרת, הביא איתו את התינוקת, ואמר שהוא ואשתו החליטו להשאיר אותה אצלי פעם בשבוע ליום שלם. שתהיה לי תעסוקה. קשה לתאר מה זה היה בשבילי. הרגשתי שוב כמו בן אדם. אני כל כך אוהבת ילדים, הוא כאילו הקריב את התינוקת שלו קורבן ליהדות , מפני שבכל רגע היינו צפויים להיתפס ולמות. והוא ידע את זה. בכל זאת השאיר את ביתו אצלי בכל יום שלישי משבע בבוקר עד שבע בערב. עד היום שבאמת תפסו אותנו.
"זה קרה בגללי, בגלל הזיופים, כל הזמן דאגנו שאיש מחברי המחתרת לא יידע מה מקור התעודות המזויפות. אחר כך התברר שהיה חבר אחד שידע. כשהגסטפו תפסו ועינו אותו , הוא גילה להם איפה אנחנו נמצאים. יום אחד , בשמונה בבוקר, דפקו בדלת ביתה של התופרת. מיד נכנסנו לארון . שני בחורים במעילי גשם התחילו לחפש בכל החדרים. המיטות שלנו עוד היו חמות והבת של הכומר היתה למטה עם התופרת. הם עלו לחדר שלנו, דפקו על הארון וצעקו: "צאו מכאן, ההצגה נגמרה" . זה היה כמו איזה קטע סוריאליסטי, הנאצי ההולנדי פתח את הארון , עמד שם עם אקדח , והושיט לי יד לצאת כאילו הוא מזמין אותי לריקוד. בחיפוש הם מצאו את התעודות המזויפות שהכנתי. הם חשבו שאבא שלי הוא הזייפן, בתו של הכומר ניצלה רק מפני שלא היתה אצלנו בחדר ברגע שהם נכנסו.
"המזעזע בכל הסיפור היה שבאיזה מקום חיכינו שיתפסו אותנו. סוף סוף אנחנו בחוץ "חופשיים" מעכשיו אנחנו כמו כל היהודים. לא צריכים יותר להסתתר. היום זה נראה לי כמו טירוף אבל אז פשוט נשמתי לרווחה. יהיה מה שיהיה, העיקר שלא נצטרך יותר לשבת במקום הנורא הזה ולהסתתר"
משפחת פינטוס הושלכה לבתי כלא , עברה חקירות ועינויים עד שהועברה למחנה וסטרבורק. מחנה מעבר, לא אתר השמדה. בדרך נס לא נשלחו לאושוויץ. אחר כך הפרידו ביניהם. לורה נשארה בוסטרבורק , את ההורים שלחו לטרזינשטט . אבל גם משם הם ניצלו , אחרי המלחמה נפגשו באמסטרדם, כמו שתכננו לפני הפרידה. ההורים היו שבורים בגוף , על הנפש לורה לא מדברת.
היא מציירת, בביתה שברמת גן היא עוברת ממצב למצב בזריזות וגמישות ילדותית. הקירות מכוסים בציוריה וברישומיה, בקווים עדינים ובצבעים פסטלים עליזים. אין בהם זכר לשואה.
לורה: "הכל נשאר עמוק למטה, בפנים. אני לא נותנת לזה לצאת. כל חיי מתנהלים במעין פאראנויה . בזמן שחייתי את השואה, בניתי לעצמי חומה נגד הזוועות , כדי לא להיפגע. בראתי עולם משלי. מנקודת המבט של היום עד כמה שזה נשמע אכזרי, ולמרות שמאוד נפגעתי , אני יכולה לראות את השואה כמשהו חיובי. כעם – התגבשנו . ראיתי אנשים רבים שעזרו אחד לשני, הצילו זרים בלי לעשות חשבון. גם בעצמי גיליתי כוחות נפש שבחיים "רגילים" לא היו באים לביטוי. לכל האנשים הטובים שפגשתי בחיי היתה נגיעה בשואה דווקא. משונה, אבל דרך השואה מדתי מה זה להיות בן אדם במובן הנעלה ביותר"
באמסטרדם ב 45' היא פגשה את גבי הרמן , מי שעתיד להיות בעלה. בן למשפחת הרמן המפורסמת מצ'כיה. (אביו היה הוגה דעות ציוני שכתב הרבה ספרים, מהקבוצה של קפקא ומקס ברוד) שהיה ממקימי עין גב והגיע להולנד מארץ ישראל, עם הבריגדה. "רציתי לעלות לארץ מיד, אבל גבי אמר שזה בלתי אפשרי. מצבי הגופני לא היה טוב, רגלי היו מלאות מוגלה, בקושי יכולתי ללכת. התאהבנו, אבל הוא היה ביישן. לקח לו שמונה חדשים עד שהציע לי חתונה פיקטיבית , כשיטה להביא אותי לארץ. לא סיפר לי שהוא בעצם מתכוון ברצינות.
זה גם לא היה קל. אחרי המלחמה , פליטת שואה היתה יכולה להתאהב אבל לא להתחתן. אסור היה לנתין בריטי לשאת אשה ילידת גרמניה. אפילו שניהם יהודים. בסוף הצליחו להינשא אחרי ששיחדו פקיד בשתי חפיסות סיגריות . אחר כך נסעו לארץ והקימו משפחה, היא החליטה להשתלם בציור.
לפני מספר שנים התאלמנה , כואבת ורגישה ויחד עם זה יש בהתנהגותה איזו שמחה מיוחדת, חיוניות יוצאת דופן. את ציוריה הציגה יותר בחו"ל מאשר בארץ. מזה שלושים שנה היא מנהלת בביתה מועדון לציור בו משתתפות בעיקר נשים בגיל העמידה. הן לומדות , וגם שותות קפה, וכמובן מרכלות ומשוויצות בנכדים. מדי קיץ היא נוסעת לשוויץ . שם בעיירה קטנה היא מנהלת סדנה לציירים ומורים לציור, בני הקהילה הקלוויניסטית. אותה קהילה שהוציאה מתוכה את שני הכמרים שבתקופת השואה היו צינור החיים שלה בין הצינוק שבארון לעולם. נסגר מעגל.
![]() |
| ....."גדלנו בברלין בבית עשיר ומתבולל,לא מודע ליהודותו"...., |
הירשם ל-
רשומות (Atom)
©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.
All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.
All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com











































