איריס ארז לקראת מופע בתיאטרון בחצר בנטף .

הלכתי לצלם את איריס ארז חברתי היקרה אמנית מוכשרת בחזרות,לקראת המופע שלה

בתיאטרון בחצר בנטף,במוצ"ש.  

עינת ויונתן מפגש בפלורנטין

.... נפגשנו בפלורנטין הלילה ....סיפרו שמתחתנים עוד חודש ...
עינת ויונתן מזל טוב

"תל אביב ברלין במעבר" -להתבונן לרגע אל תוך התמונה הזו שבראנו כאן יחד.

עכשיו, אחרי שפירקנו את התערוכה, אפשר להתבונן לרגע אל תוך התמונה הזו שבראנו כאן יחד.
לחזור לתחושה שהסיפור המופלא של "תל אביב ברלין במעבר" תם ולא נשלם.
הכול התחיל בחלום להציג את תל אביב בחו"ל. בניו יורק, בברלין.אולי גם וגם.
הפלגתי במרחבי הדמיון, התחברתי שוב לאמי, ילידת ברלין ולסיפוריה על ילדותה בעיר הזו.
וגם לחברים יקרים במנהטן. עלה בי רצון עמוק להציג שם, מעבר לים ולאוקינוס, את הצילומים מכאן.
חלמתי אבל לא מיהרתי. המשכתי לבנות כאן את גוף עבודות. כל צילום, כל דימוי, מקפל בתוכו מפגש, סיפור חיים, חוויה. רחובות תל אביב על צעיריה מושכים אותי שוב ושוב. זו תקופה מאד מיוחדת בחיי.
אני יוצא לצלם ללא הזמנה, בלי התחייבות, אין לוח זמנים. עם מעט מושג מה ייצא לי מזה ואת מי זה יעניין.
 נשאר נאמן לפעימת הלב, לשמחת המפגש, לחופש היצירה.
הבלוג והפייסבוק מאפשרים לי את הנגיעה היומית בעולם שסביבנו.
 הרבה מההתרחשיות בחיי אני חי יותר מפעם אחת. פעם במציאות, בהתנסות עצמה. ופעם נוספת כאשר אני חוקר, מחבר, מתנסח, מבין מה בעצם התרחש, משתף וגם אז זה לא נגמר.
 כל משוב שאני מקבל מעורר מחשבה נוספת. התנועה איננה פוסקת.
 כל פוסט, כל מפגש, מותירים אחריהם שובל של רעיונות, הקשרים, מערכות יחסים, קשרי ידידות.
 וכל תערוכה היא אצירה מרתקת, חיבור אנושי של יוצרים שמבקש אמון והתמסרות כדי לפגוש את החדש.

"עכשיו, אחרי שפירקנו את התערוכה, אפשר להתבונן לרגע אל תוך התמונה הזו שבראנו כאן יחד."

"חלקי בתערוכה הקבוצתית הזו כלל 50 דימויים, סצנות של אנשים צעירים שנמצאים ב"מעבר" כאן בדרום תל אביב, באותה סביבה שבו הוצגה התערוכה בבית בנימיני ברחוב העמל."

בקיץ שעבר הגיעה ארצה לביקור מברלין האמנית הדמוט ביטיגר.
בארוחה בנמל יפו סיפרה לעמוס, חבר של בני איתן, על רצונה להציג בארץ תערוכה יחד עם אמן או אמנית מקומיים.
כחלק מיצירתה פוגשת ביטיגר בני לאומים שונים בברלין ומציגה להם את השאלה "האם ברלין היא עיר המאפשרת ומקבלת שונויות או משמרת נפרדות". עמוס סיפר לה על מהות היצירה שלי והפנה אותה לבלוג הצילומים.
 היא אהבה מאד את מה שראתה. אחרי יומיים, אחרי טיול בוקר בנוה צדק פגשה  לראשונה את רונית צור, מי שתהיה אוצרת התערוכה המשותפת שלנו.
גם לרונית היא סיפרה על רצונה להציג כאן, ועל התמונות שראתה בבלוג שלי.
גם רונית צללה לבלוג, שם מוצגות תמונות משלוש שנים של עבודה. מכאן התגלגלו הענינים מהר לכדי מפגש ראשון להקמת התערוכה שקיבלה את השם "תל אביב ברלין במעבר", שבה הציגו יחד אתנו גם טליה טוקטלי ועינת כהן.
 "ארבעה אמנים מתחומי יצירה שונים", כך הציגה אותנו רונית, "הנוגעים במכלול המשמעויות של היות מהגר הנודד לעיר חדשה". חלקי בתערוכה הקבוצתית הזו כלל 50 דימויים, סצנות של אנשים צעירים שנמצאים ב"מעבר" כאן בדרום תל אביב, באותה סביבה שבו הוצגה התערוכה בבית בנימיני ברחוב העמל.
על העבודות האלה אמרה האוצרת רונית: " המיצב הצלומי של נינו נמצא בין אמנות לדוקומנטציה ומעביר את דופק החיים בעיר... עשרות הצילומים של סצנות חיי יום ולילה של קבוצות אתניות שונות כמו ממפים את דרום העיר תל-אביב. יכולתו של נינו להיות נוכח, יחד עם רגישותו וכבודו לפרט, מאפשרים לו ליצור מעין מסמך תיעודי אותנטי ואמין". בשבת , בתום שלושה חודשי תצוגה מוצלחים ומעניינים סגרנו את התערוכה.

טליה טוקטלי ויאיר גרבוז 

 עבודתה של הדמוט - "כחלק מיצירתה פוגשת ביטיגר בני לאומים שונים בברלין ומציגה להם את השאלה "האם ברלין היא עיר המאפשרת ומקבלת שונויות או משמרת נפרדות"

 ביקור  ראשון של שירה נכדתנו בתערוכה 

מימין:  הדמוט ביטיגר ,עינת כהן, טליה טוקטלי, ורונית צור 

התגובות בשיח הגלריה ובספר האורחים חשובות לי מאוד: זה חלק מהמשוב המתמיד, מנקודת המבט החדשה שמעוררת מחשבה. שמחו אותי אנשים אמרו לי שלא ידעו האם כל העבודות שלי צולמו בתל אביב או יש גם מברלין. בהתכוונת שלי כצלם יש תמיד רצון ליצור דימויי שלצד היותו דוקומנט יהיה בו גם ערך אמנותי מוסף, כזה שמוביל את המתבונן למרחבים לא מוכרים.
 הנה כמה מהדברים שנכתבו בספר האורחים, משובים שלא רק נגעו לליבי אלא גם עוררו אותי למחשבות נוספות על התצלומים.
"תערוכה זו לא היתה יכולה להגיע לעולם אם זה לא היית אתה", כתבה נעמי אלון לאחר שיח הגלריה. "מי שאתה והדרך שלך הם אלה שפקחו את הלבבות של המצולמים. במקום להיות אך ורק אובייקטים כמו שמצולמים נראים בדרך כלל, הם בשבילך בני אדם כמוך, לימודי סבל, ולכן הם מכניסים אותך אליהם בקלות. הם חשים שבאת להיות שותף לא לקחת וללכת... כשאתה מצלם אותם באמפטיה שלך אתה מעריך את ערכם כבני אדם שוווים, מיוחדים ויחודיים, כמו כולנו ולא רק המנקים והמשרתים שלנו מהחצר האחורית שצריך לגרשם כאילו היו חפצים". אני לא חווה עצמי כלמוד סבל , זו לא החוויה הקיומית שלי, כן קושי, עצב. תגובה שכזו מעוררת אותי להפתח לאחר , להבין שהיא אולי מדברת על עצמה , וגם להסכים להיות עם הדברים .
מיכל פתאל צלמת משובחת כתבה שאהבה את הכמות הגדולה של הצילומים שהצגתי בתערוכה. שלום לך נינו היקר, רציתי לספר לך שלפני מספר ימים הלכתי לתערוכה שאתה משתתף בה "תל אביב ברלין במעבר". עמדתי הרבה זמן מול התמונות ונהניתי מכל רגע. "אהבתי את הבחירה שלך לתלות כמות גדולה של אימג'ים, שכל אחד אוצר בתוכו רגע קטן ומיוחד, וכולם, אחד אחד, מצולמים עם כל כך הרבה רגש ועדינות", כתבה מיכל. "אהבתי את זה שמצד אחד הנוכחות שלך כמעט ולא מורגשת בפריימים, כלומר לא קוטעת את הרגע הספונטני, ומצד שני אין תחושת חודרנות, אלא כמעט כמו איזה ליטוף מרחוק, ואחרי שפגשתי אותך אני גם יודעת שזה נובע מהאישיות המיוחדת שלך ומהדרך בה אתה מתעד את המצולמים שלך... אם אני מנסה לסכם לעצמי מה בעצם אני כל כך אוהבת בצילומים שלך - הפשטות הזאת של הצילומים, בלי הרבה התחכמויות ויומרות, ביחד עם כל כך הרבה רגש ומגע עדין. זה מה שכובש אותי כל פעם בעבודות שלך, ולכן היה לי תענוג לראות ריכוז כזה של עבודות שלך במקום אחד. תודה, ומחכה כבר לתערוכה הבאה". שמחתי מאד לשמוע, הקרדיט ל"הצפה" , לריבויי הדימויים מגיע כולו לרונית האוצרת שאצרה מיצג מרהיב על הקירות , אודה שבדמיוני לא ראיתי את היופי , שמח שהתמסרתי והרווחנו כולנו.

עתליה בן כתבה: "אני באמת מרגישה שהמצלמה שלך היא מכחול, צבעים ולוח נקי עליו נרשמות חוויות, תחושות, רגשות וחלומות למכביר. הרגישות והנגישות לאובייקטים שלך מרגשים בכל תמונה מחדש". תודה לעתליה , החיבור למכחול ללוח הנקי לוקח אותי למרחב נוסף באומנות .

אחת המבקרות בתערוכה היתה עורכת המגזין באנגלית ERETZ היידי גלייט, שכתבה על התערוכה וביקשה להרחיב על התצלומים ועלי לגיליון הבא. שאלתי אותה על מהות העשייה שלהם, והיידי ענתה כי "הם רואים עצמם כמפעל חיים ולא כהוצאה לאור רגילה "אנחנו מסקרים את ישראל ההיסטורית והעכשיווית מזה 30 שנה והפכנו כל אבן ואנחנו ממשיכים לעשות זאת כדי להביא למי שמתעניין בארץ את הסיפורים שהופכים אותה למה שהיא בעינינו".
כשהתבוננתי בגיליון קודם של ארץ וטבע והמהדורה האנגלית ERETZ ניכר מאוד שזהו מפעל של אנשים שאוהבים את עשייתם ומשקיעים מעל ומעבר. כיף לפגוש עשייה שיש בה לב ושמחה ואמונה בדרך עם רצון להשפיע .
 בשבוע הבא אמורה להתפרסם שם כתבה מצולמת על העבודות שלי והסיפור שמאחוריהן. הכתבה תופיע גם במהדורה העברית וגם באנגלית, שמנויה נמצאים ב-60 ארצות ברחבי העולם.
הסיפור המתומצת הזה מכיל בתוכו הכרזת רצון שנשלחה ליקום מאז חזרתי לצילום, רצון עמוק שתצלומי מכאן יצאו לחו"ל ויאפשרו לאנשים לפגשו דימויים אחרים של תל אביב והארץ.
 נותר רק לדבוק ברצון לדבר הבא להמשיך בשמחה במלאכת היצירה ולאפשר ליקום לקיים עפ"י דרכו .

"אחת המבקרות בתערוכה היתה עורכת המגזין באנגלית ERETZ היידי גלייט"

דימויים שלא הכרנו בילדותנו המוגנת

                         רישום בשחור לבן של אימי ליאורה הרמן, בסוף חייה העזה לגעת ,לחשוף
                    דימויים שלא הכרנו בילדותנו המוגנת – לזכר אחיה התאום הייני שהוצא להורג בשואה.

13 ביולי 2013 שבת בתל אביב .

הכל התנקז ליום אחד , סיומה של תערוכה שמדברת על תנועה שינויי מעבר שמבקשים בני אדם כאן בברלין בעולם כולו .
היינו שם עם אחרוני האורחים , פירקנו כך פשוט בעזרת חברים , והמשכנו לעוד התרחשויות
"בורדאל טואטל" רגע לפני עוד מופע בבארבי.. 

ונסענו לחבק את דפני ליף אישה אמיצה ויקרה רגע לפני ההפגנה שנתיים למחאה,.
כל אחד מהצילומים שכאן יש בהם השתקפות של עולמנו , מעבר , שינויי , רצון עמוק להשפיע, יצירה , לב .
בבארבי פגשנו צעירים שמבקשים לממש חלום של עיסוק באמנות לפרנסה.
לא מוותרים על הסיכויי לעשות את אשר הם אוהבים ולחיות בכבוד מיצירתם.
דפני ליף שבאה מעולם האמנות לוקחת את הדברים בענק לעוד מרחב.
היא מיצגת את הלוחמת החולמת שמבקשת ליצור אפשרות לחיים הגונים משמחים , שיש בהם כבוד לאדם באשר הוא.
היא באה מעולם שממשים בו חלומות ,יש לה ידע עצום של לחבר והיא מבקשת להזכיר לנו שהסיכויי הוא לקחת אחריות אישית להשפיע ולחבור ליחד שיש בו מטרה כוון ומשמעות .
הדימויים שכאן כמו המחשבות יקבלו עוד הרחבה בהמשך –שבוע טוב .

 
       ותודה לרפי מן חבר יקר   .

.."התבגרות של תנועה שלמה"..Danielle Dancy Brachel

 מחר יציינו שנתיים למחאה , המחאה פרצה בין היתר בגלל רצון עמוק של צעירים לשנות את מערכת היחסים
עם השלטון , בקשה עמוקה שיראו אותם את מצוקותיהם , בקשותיהם , שיקשיבו לחלום שלהם .
 עבורו שנתיים ,  המחאה תמשיך , השלטון התחלף,  למד מעט  ,ממש לא התבגר .
לצד זה אותם אנשים צעירים לא נחים ,לא מוותרים , מבקשים לקחת אחריות .
הנה מסמך מרתק של דניאל  שפותחת את הלב על האור והצל איזה יופי .



 Danielle Dancy Brachel:
" אתמול הייתה המשמרת האחרונה שלי בבר-קיימא.

אני לא כל כך בקטע של פוסטים סנטימנטליים אבל התקופה הזו הייתה משמעותית לא רק כי בשבילי היא הייתה כזו,

היא מסמלת בעיניי התבגרות של תנועה שלמה.

כשפתחנו את המקום השתמשנו הרבה במונח "העולם החדש"

"בעולם החדש לא יהיה שימוש בפלסטיק"

"בוסים זה הכי עולם ישן"

"טבעונות זה הכי עולם חדש"

לאחרונה שמתי לב שמטבע הלשון הזה די נעלם.

לפני שנה באמת האמנתי שאוטוטו, ממש מעבר לפינה, ההתפרקות הכלכלית והתרבותית של העולם מחכה לנו,

ועוד שנייה כולנו נחיה באוטופיה טכנולוגית-אקולוגית, שכולה אנרגיה חופשית, ללא שימוש בכסף, ניצול בני אדם/בעלי חיים וכו'.

טוב, אולי אני קצת מגזימה,

אבל תודו שלהרבה מכם היה ויז'ן דומה לפני שנה.

השנה הזו לימדה אותי, ואותנו, כל כך הרבה.

כל כך סלדתי מקפיטליזם, מכסף, מהיררכיה, ממערכת,

רציתי להאמין שהדרך היא תמיד בשיתוף, תמיד בהקשבה, תמיד באהבה.

אבל תכל'ס, מהיכרותכם עם העולם, יש משהו שאפשר עד כדי כך לקבל על מגש של כסף?

גילינו שאנחנו עוד לא שם,

ושביטול ה"עולם הישן" לא הולך להביא אותנו לאיזה "עולם חדש",

למעשה הוא הביא אותנו להרבה בלבול, ספקות, אפילו סכסוכים.

בשבילי אחד הדברים החשובים שלמדתי השנה היה

שיש סיבה שהקפיטליזם תפס בכל העולם.

יש גם סיבה שהסוציאליזם פחות או יותר נכחד.

וזה לא בגלל שקפיטליזם זה אחלה,

זה בגלל שיש בו גם יתרונות.

וזה לא בגלל שסוציאליזם זה לא דבר טוב,

זה בגלל שכנראה שהוא פשוט לא מתאים לנו, הגוף הזה שנקרא אנושות.

במקום הזה עולה שוב האיזון בין להיות חכם ללהיות צודק.

על הנייר יש דברים שבמציאות נראים אחרת לגמרי,

ולפעמים החכמה האמיתית היא דווקא בתועלתנות -

לקחת את הדובדבן של כל תחום,

ולראות איך אפשר לחבר אותם ביחד על עוגת הקצפת הטבעונית,

ואז גם להשאיר אותה שלמה P:

-----------------------------

הבר-קיימא היה בשבילי תופעה מאוד מוזרה.

וידוי: היו לי מעט מאוד רגעים של אושר במקום הזה.

מצד שני מעולם לא חוויתי תחושת הקרבה, או שאני נותנת למען איזשהו ערך שגבוה ממני בלי לקבל חזרה.

מהרגע ששמעתי על הבר-קיימא ידעתי שאני צריכה להיות שם.

זו לא הייתה בחירה שלי,

זו מעולם לא הייתה שאלה 

המקום הזה היה מאתגר בשנה האחרונה, והיו ימים שאפילו סבלתי,

אבל בשום שלב לא היה לי ספק שכאן אני צריכה להיות.

מה אני אעשה, זה לא אני החלטתי, כנראה שזה אלוהים.

היום אני מסתכלת על המקום הזה ונושמת לרווחה.

עם איך שהוא נראה, איך שהוא מרגיש, הדברים שהוא יוצר והגישה שלו לעולם,

אני מרגישה שסופסוף המקום מתחיל להגשים את החלום שאני ראיתי בעיני רוחי כשהגעתי אליו.

אני כל כך גאה בפרוייקט הזה.

ובאומרי את המילים הללו אני יודעת שאולי רק עוד 10 שנים אני אקלוט מה זה היה בכלל.

היו לי כל כך הרבה אתגרים בכל כך הרבה מישורים,

ומכל אחד מהם הפכתי לאישה טובה יותר, עצמאית יותר, בטוחה יותר, חזקה יותר, וחכמה יותר.

אלו מכם שהיו שם לאורך כל הדרך ודאי ראו את השינוי שעברתי, וממשיכה לעבור בשניות אלו ממש.

אני משחררת את הבר-קיימא והבר-קיימא משחרר אותי,

מבקשת סליחה מכל מי שנפגע ממני בדרך,

מבקשת סליחה מעצמי שלפעמים בחרתי לפגוע,

וסולחת לכל מי שפגע בי.

כל האנשים שעוררו בי השראה, שסיפקו לי שיעורים, שהיו שם בשבילי ברגעים קשים,

אני רוצה לומר

תודה

לכם,

לי,

ולאלוהים.

והלאה להרפתקאה הבאה."

"ללכוד את רוח האדם ".

אתמול הכרתי את  סאם שו  Sam Shaw  צלם שתיעד בשנות ה50 של המאה שעברה בארה"ב

 נירית אנדרמן מהארץ סיפרה עליו בגלריה"הארץ" 8/7

סאם הוא הצלם שמאחורי הכרזה שמלווה את  פסטיבל הקולנוע בירושלים בימים אילו 

 לפני שנתיים הצגנו  בסינמטק ירושלים תערוכה שנקראה "צלם רחוב  נינו הרמן דימויים קולנועיים" 

 הקדשנו אותה ליאיר בננו צלם קולנוע שנהרג בתחילת דרכו בתאונת דרכים.

 בחרנו אז בלעצב כרזה שיש בה דימויי קולנועי מובהק 

 תצלום נערה ששמלתה מתנופפת ברוח הטיילת  ביפו

 בדיעבד הרבה אנשים ראו בו  בדימויי ציטוט 

לצילום המפורסם של מרלין מונרו בשמלתה המתנופפת.

צילום : סם שו 

   אתמול למדתי שסאם שו צילם אותו. שמחתי להכיר כמו לפגוש ידיד שלא הכרתי .

קראתי מרותק את הכתבה על האיש, שמחה אותי גישתו לצילום, לאנשים.

 גם אני בא מצלום שרוח הפוטו ג'ורנליזם  נוכח  בו, צילומים ספונטיים לא מבויימים.

לצד זה יש בי רצון ואני מכוון ליצור דימויים שהם מעבר לרגע למציאות .

"סאם ניסה תמיד ללכוד את רוח האדם שצילם

את האווירה, את הרגע  של הסיטואציה . לא ענין אותו לצלם סיטואציה מבויימת..." 

עבורי זו חוויה של מפגש בהתפתחות שלי כצלם אמן .

למידה תוך כדי התנסות , נגיעה בתולדות האמנות,  בתולדות הצילום, 

תוך כדי תנועה להחשף למקורות השראה סמויים גלויים. 

עולה בי גם שמחה לפגוש ניסוחים דומים להשקפת העולם שלי  

שו : " באופן אישי  אני אוהב לחפש  למצוא את הבלתי צפויי את מה שמסתתר מעבר לפינה

את מה שעומד לקרות "

..."רק לעיתים  רחוקות  אני מעמיד  קומפוזיציה  של צילום  -ומקרה נדיר  היה כאשר

 צילמתי את מרלין מונרו  בסצינה  עם החצאית  המתנופפת ".

 גם אני לא מביים צילומים  בד"כ  שואל רשות עוד לפני הצילום ,

 ואז  אחרי האישור שנוכחותי לא מורגשת  נוצר הרגע הלא צפוי. 

גם כאן בטיילת ביפו אופן צילום הנערה לא מאפיין את שגרת העבודה שלי  

הוא שייך לצילומים שקודם צילמתי ואז ביקשתי רשות .

מצאתי חבר לדרך שאמנם אינו בחיים אך צילומיו ממשיכים לספר סיפור חי .

אכנס ללמוד עליו עוד .

בימים  אילו  אנחנו  לקראת נעילה של תערוכה "תל אביב  ברלין  במעבר "עד ה13/7 

בבית בנימיני   בדרום העיר , לאלה מכם שטרם ראו זו  הזדמנות 

 לראות 50 דימויים, תיעוד עומק של צעירי תל אביב.

גם שם רוח האדם  נושבת בעוצמה מהצילומים.

הזמן הכפרי - ג'מבה נטף.

"שלום חברים/ות,
לכל מי שהיה ונהנה וכל מי שלצערו הרב פספס את הפעם הראשונה, ג'מבה נטף קורה פעם נוספת.
כולם מוזמנים לבוא לנגן, לרקוד, לשתות ולעשות שמח. ניתראה."

הבר קיימא גילגולו של מקום .

         

 ככה  זה התחיל  ימים של הקמת " המסעדה הראשונה  בארץ לשינוי חברתי "

  "בבר-קיימא העובדים הם הבעלים של המקום,
יחד עם לקוחותיו הקבועים שרכשו מניה באלף שקלים והצטרפו לאגודה -
תמורת מחירי תפעול והשתתפות דמוקרטית בניהול המקום."

"זהו! סיימנו את השיפוץ, ופתוחים מחדש!
בין ההפתעות: 
בר גדול יותר,
מסעדה גדולה יותר,
במה גדולה יותר להופעות"

                                   כן זהו הבר קיימא בגילגולו החדש , עבודה של יחד,שאפו גדול .