שדרת האוהלים ברוטשילד

הלכתי לראות את מחאת האוהלים ברוטשילד, שעה קלה של התבוננות בתחילתו של תהליך גדול שבו הרחוב משפיע.

 אולי זה לא יניב את הפירות הרצויים ,אבל זו תנועה שתגדל כל פעם על נושא אחר, זו תחושתי.

אני מאמין גדול שהשינויי יבוא מהאנשים, מהרחוב .

סוף שבוע במטבח של רמה בנטף

המטבח של רמה Rama's kitchen : "מקסים! איזה כיף אצלנו, אה? וסירן... פשוט מדהימה! נינו, אתה יחיד ומיוחד, התמונות תמיד מרגשות וגורמות לך לרצות להימצא במקום ובסיטואציה שבה נמצאים המצטלמים..."

 מגי : "אתה גדול! זה פשוט מקסים.איזה צבעים, איזה מירכוז, פיקס! "

סירן : "מדהים! איכות מעולה, מיקום מעולה, פשוט וואו!
איזה יופי! "

ערב שישי בחומוס משוושה

על הגדר 2" אום אל ע'ריב- אם הזרים" רח יהודה הימית ביפו הזמין להתרחשות בו.

      לקט מראות של התרחשות מקסימה , תערוכת רחוב ביפו, אנרגיות טובות של דו קיום אפשרי ומייטיב.

      רגעים קטנים , אמנות של אנשים שחוזרת אל אנשים,  מעוררת השראה ושמחה.תודה למארגנים ולמשתתפים.

"החיים האלה לא מתאימים לנו בכלל"

כרמל ועומרי , השתובביות נעורים  ,רגע לפני סיום הערב.

הלכתי לבר מצוה של עומרי פורת בנטף, חגיגה פשוטה ויפה שהכינו הרבה  בוגרים וילדים ביחד. 

רוני ברך והקריא מתוך מחברת  "פנינים", אמרות של עומרי לאורך השנים .

 מה זה פנינים אבא? שאל עומרי ורוני השיב לו מתוך המחברת "באמת שהיית ילד קראת לזה "צדפות"/

בעוד אני מהרהר על המודעות של עומרי.

 רוני  ממשיך מתוך המחברת ..." וכשסיפרתי לך שגילינו שנינו הרמן  הוא קרוב משפחה 

 אמרת "אבל הוא "רחוק משפחה".

הופתעתי שהסיפור הזה  עולה כאן בחגיגה ושמחתי שאנחנו בתוך במסע התקרבות למשפחת יקרה זו.

 אולי "רחוק משפחה" מבטא את תחושתו של עומרי , לדייק את החוויה שלו, הוא באמת לא ראה אותי הרבה.

תמיד מרתק אותי להקשיב לילדים, יש בהם  תום, טריות, חכמה פשוטה..

הערב ממשיך  והנה עולה עלמה גוב ילדה בת 9  לבצע שיר שכתבה והלחינה.

המילים  נכנסות ישר ללב, המילם מצמררות אותי  " החיים האלה לא מתאימים לנו בכלל, עם טיפה מזל נוכל לשנות את הכל, שהחיים יהיו יותר טובים לשניינו ". המסר כל כך בהיר ונוקב ולא משאיר ספק  בבהירותו, עומדת ילדה אמיצה הפועמת את ליבה, היא מדברת אילנו דור ההורים. שיר מדהים על ראייתה את החיים מזכירה לכולנו משהו עמוק על אחריות ,אסור להתלונן –אפשר לשנות , זה בידינו.

אסור להתלונן

מאת: עלמה גוב

                                                                                 

החיים תלויים בשקט ושלווה

אבל לא מבינים שיש דברים שמפילים את השגרה

העולם הזה דורש קצת שקט ומנוחה

אבל בני האדם לא מפסיקים את ההמולה.

החיים האלה לא מתאימים לנו בכלל

עם טיפה מזל נוכל לשנות את הכל

שהחיים יהיו יותר טובים לשניינו

אהבה חדשה זה לא קל כמו שזה נראה

עם קצת רוגע החיים יהיו טובים הרבה יותר

בציור עם מכחול בצבע כחול

העולם לפתע יהפוך סגול

העולם הזה מפתיע יותר מכל, יותר מכל

החיים האלה לא מתאימים לנו בכלל

עם טיפה מזל נוכל לשנות את הכל

שהחיים יהיו יותר טובים לשניינו





חוץ /פנים 12 שרה יהקולה - פלורנטין

המקום הבטוח והמחבק: תרגול היוגה שהציל את חיי

סיפורה מעורר ההשראה של שרה יהקולה שנפגעה בפיגוע בתל אביב, שקעה לתוך דיכאון ומחשבות אובדניות, אבל הודות ליוגה הצליחה לראות את האור בתוך החשכה. נינו הרמן הקשיב, צילם והתרגש.

שרה יהקולה. ''אמנם למזלי לא נפצעתי פיזית, אבל הפצע הנפשי חלחל עמוק לתוך הגוף ולנשמה שלי''

הלכתי לפגוש את שרה יהקולה בביתה בפלורנטין. לפני הרבה שנים עבדה במטבח של רמה, נפגשנו שם לרגע.

אחר כך ראיתי אותה פה ושם ברחובות פלורנטין, צילמתי ושמחנו על המפגשים וגם דיברנו להיפגש בדירתה במסגרת הפרויקט חוץ/פנים בפלורנטין של הבלוג שלי.

לקח הרבה זמן עד שמימשנו זאת, עכשיו כאן בדירתה הקטנה זה קורה. אנחנו מטפסים לגלריה שהיא גם חדר שינה ופינת עבודה, לראות אותה מתרגלת יוגה בבית כחלק מרכזי בשגרת יום בחייה. אני מצלם אותה בתנוחות יוגה כאלו ואחרות, מבלי לדעת שעוד רגע תזמין אותי לסיפור חיים מרגש, מעצים.

המפגש הראשון שלי עם היוגה היה בתל אביב, בסטודיו בו למדתי ריקוד כמה חודשים. כולם דיברו על הדבר הזה שקוראים לו יוגה ואמרתי לעצמי: 'למה לא לנסות?'. הספקתי להיות בשיעורים בודדים לפני שכל החיים שלי התפוצצו".

אני עוצר אותה בהתרגשות, כמו לרגע לא שמעתי טוב.

 "ואז הייתי בפיגוע, עבדתי שם, והמלצרית השנייה נהרגה. היינו שתיים, אני לא זוכרת את זה שהתחלפנו, כך סיפרו  לי, שאני נכנסתי פנימה והיא יצאה החוצה. אמנם למזלי לא נפצעתי פיזית, אבל הפצע הנפשי חלחל עמוק לתוך הגוף ולנשמה שלי.

 "את החודשים הראשונים של ה'אחרי' קשה לי לזכור. חוץ מהבכי וההישרדות היומיומית בערפל. הנפילה החזקה הגיעה רק אחרי כמעט חצי שנה מאז הפיגוע. בדיוק חזרתי מהמשפחה שלי בפינלנד  והייתי צריכה למצוא דירה חדשה ועבודה ולהחליט מה לעשות בחיים שלי. ראיתי רק שחור. נפלתי עוד יותר עמוק לבור של הדיכאון, ואז בפעם הראשונה בחיים שלי חשבתי שאולי יהיה יותר טוב לי ולכל הקרובים שלי אם לא אחיה בכלל.

"בכל החשכה הזאת האור היחיד שראיתי היה שיעורי היוגה. שעה וחצי האלה של בריחה מהמציאות הקשה שלי למציאות נפרדת, שבה לא הייתי צריכה לחשוב על כלום, להיות מי שאני, להתפרץ בבכי באמצע תרגול ולא לעשות דין וחשבון לאף אחד.

"בשנים הראשונות שלי עם היוגה התרגול היה החבר הכי טוב שלי, שהייתי פוגשת מספר פעמים בשבוע, שלא שפט אותי ולא שאל שאלות. ובתור תרגול פיזי הוא היה תרגול חיצוני - רדפתי אחרי 'מושלמות' פיזית בתנוחות, לעשות עוד, למתוח עוד, להגיע לתנוחה יותר עמוקה, לעשות יותר כדי להגיע לתנוחה ה'סופית'. העיניים שלי היו מסתכלות על עצמי ועל גוף שלי מבחוץ. ככה המשכתי שלוש שנים ואפילו עשיתי קורס מורים ליוגה (ויניאסה)".

''בשנים הראשונות שלי עם היוגה התרגול היה החבר הכי טוב שלי''

רציתי לצרוח ולבכות כדי לשחרר

 בשנים האלו עברה שרה שני טיפולים לטראומה, אחד בתל אביב ואחד בירושלים, אליה עברה כדי ללמוד באוניברסיטה ביולוגיה ולימודי סביבה. המצב הנפשי והפיזי שלה השתפרו, אך היא נותרת עדיין במערבולת של עליות וירידות וקשיים בלימודים.

"בירושלים התחלתי ללמד יוגה, אבל הרגשתי שאני בעצמי עדיין צריכה ורוצה ללכת לשיעורים. וכך הגעתי למרכז של ויג'נאנה יוגה. שמעתי על השיטה ועל אורית סן גופטה והלכתי לראות על מה מדובר. החוויה בשיעור הראשון היתה לי לא מובנת, השיעור היה כל כך אחר ממה שהייתי רגילה, גם הדגשים של התנוחות, והישיבה ותרגילי נשימה בתחילת התרגול שלקחו חלק נכבד מזמן השיעור.

בהתחלה התנגדתי לכל מיני פרטים קטנים. עד שלאט ובשקט התחלתי להתרכך ולהיפתח לרעיון החדש ולהבין שאני בעצם לא יודעת כלום, שתמיד יש מה ללמוד. אחרי זמן מה המחשבה שאפשר לתרגל בצורה אחרת התחילה לחלחל לתוך הגוף והתודעה שלי. התחלתי להבין שאפשר לנסות להסתכל מבפנים ולבנות את התנוחות אחרת ושאין דבר כזה 'תנוחה סופית', שהדרך היא זאת שחשובה".

היא מספרת שהתחילה גם לעשות מדיטציות. אבל אז נשטפה שוב בגל של רגשות קשים, שעלו מהבטן אל הצוואר והציפו אותה הרגע שהתיישבה על המזרון. "בלי מילים ובלי מחשבות, רק רגשות של מצוקה, הרגשה של חנק מהקושי שרק היה בא לי לצרוח ולבכות כדי לשחרר. בעצם הטראומה היתה מאחורי, אבל הדיכאון ליווה אותי כל השנים האלה למרות שלא קראתי לו ככה".

המורה שלה הציעה לה לנסות לתת לרגשות ולדמעות לבוא ולא לעצור אותם, רק לתת להם להיות שם, ולהמשיך לשבת למרות הכול. שרה חשבה שככה החיים שלה יימשכו, ואולי פעם יהיה יותר קל. "ובינתיים השלישייה הבלתי נפרדת – אני, קושי (דיכאון) והיוגה - המשיכה לחיות את החיים שלה ולשרוד מיום ליום עם ימים טובים ועם ימים פחות טובים.

"בזמן הלימודים שלי בכיתה הרפואית, היוגה התחילה יותר ויותר להיות העוגן שלי, הזמן שהיה מוקדש רק בשביל עצמי ושבו באמת יכולתי לקבל את עצמי ואת הגוף שלי עם המגבלות שלו כמו שהוא היה באותו רגע וגם את מצבי רוח שלי כמו שהם היו. לצלול לתוך תרגול ולחזור ממנו קצת יותר רגועה לחיים שמחוץ למזרון.

"הייתי צמאה ללמוד עוד והלכתי לקורס מורים נוסף של שלוש שנים. כבר עברו שלוש שנים מאז שהתחלתי אותו ואני אחרי הסיום. שלוש שנים של חוויות ולימוד עצמי בצורה אחרת ממה שחשבתי.  בשנה הראשונה של קורס המורים נכנסתי עוד יותר עמוק לחקר עצמי.  התחלתי להבין באמת מה הכוונה של לחפש את התנוחות מבפנים, להקשיב לגוף ולתודעה.

סיימתי גם את לימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטה, שהיו לי מאוד קשים מבחינה נפשית. לא הרגשתי שאני מצליחה ושאני מספיק טובה בהם. את היוגה אז לא הצלחתי להעביר ללימודים שלי והדיכאון שלט גם שם".

להאמין שיש מקום לשינוי

שרה מספרת שאת הצניחה השנייה הקשה בחיים שלה חוותה לפני שנה וחצי, כשחזרה מירושלים לתל אביב ועברה לגור ליד האזור שבו גרה פעם המלצרית השנייה, שנהרגה בפיגוע. הכול התחיל לחזור אליה מהעבר, הדיכאון שאב אותה עמוק פנימה. היא לא הבינה איזה טעם היה לחיות בעולם מלא רוע, שבו כל כך הרבה אנשים נהרגים סתם.

"ראיתי רק שחור בעיניים ובאותו זמן גם לא יכולתי ממש לתרגל כי בדיוק נפצעתי בכתף וזה עוד יותר תסכל אותי. גם את הדבר שהכי אהבתי בחיים לקחו לי. יום אחד קמתי והבנתי שאני לא רוצה לחיות. לא היה אכפת לי מהמשפחה שלי, לא מהחברים הקרובים ולא מהאנשים שמסביבי, הייתי מוכנה לוותר על הכול.

"אבל כנראה שהיה בתוכי איזשהו ניצוץ קטן של רצון לחיים כיוון שמאוד נבהלתי מהמחשבות האלה. אחרי שהתאוששתי מההלם התחלתי להבין שיש לי בעצם שלוש אפשרויות - להתאבד, להמשיך לחיות בהישרדות כמו שהייתי רגילה עד אז, או לשנות משהו בחיים שלי ולחיות אחרת. אני חושבת שאת ההבנה הזאת יכולתי לראות בזכות התהליך שעברתי עם היוגה, גם אם לא הייתי מודעת לזה באותו רגע.

"משהו בתרגול המדויק והשקט עם חיפוש מבפנים שעזר לי למצוא את הנוחות הפיזית ללא כאב אפשר לי להאמין שיש מקום לשינוי גם בתחומים אחרים אם רוצים מספיק. הפעם גם הבנתי שאני לא אוכל לעשות את זה לבד אלא אצטרך להיעזר במישהו אחר. בעזרת חברים מצאתי לי מורה שהיה מוכן לעזור לי בדרך, מורה לעבודה פנימית. וכמובן היוגה, האהבה הכי גדולה שלי עדיין היתה שם כדי לתמוך בי בתהליך.

"השנה וחצי האחרונות הן השנים המשמעותיות ביותר בחיי. ההיכרות עם עצמי מזווית אחרת, הדו-שיח שאני מנהלת עם עצמי דרך העבודה הפנימית והיוגה פתח לי דלתות שלא יכולתי לתאר לעצמי שאהיה מסוגלת לפתוח אי פעם.

כרגע נשארו לי שתי אפשרויות - לחיות על אוטומט שמבחינתי הוא המוות אם חיים רק כדי לשרוד, או לחיות ולעבוד עם עצמי כל יום, לפתוח את העיניים גם פנימה וגם החוצה, לראות את הדברים הנפלאים, את היופי ואת הקסם שיש בעולם - ויש המון. לאהוב את עצמי ולהכיר את עצמי, והכי חשוב לקבל את עצמי כמו שאני כרגע". 

''כרגע נשארו לי שתי אפשרויות - לחיות על אוטומט, שמבחינתי הוא המוות, או לפתוח את העיניים גם פנימה וגם החוצה ולראות את הקסם שיש בעולם''

         

מפגש של חיבורי לב

לאורך כל השיחה המרגשת יש לי תחושה שכבר דיברנו מלא בעבר. יש פתיחות  גדולה ונינוחות ביננו  והכל מתרחש בצורה מאוד טבעית. "זה שאנחנו מדברים היום זה קשור גם כי ראיתי את הסרט על יאיר בבלוג שלך , אז אמרתי ברגע שאנשים עוברים משהו בחיים שלהם", היא אומרת.

אני מאוד שמח על המפגש הזה, בצהרי יום בפלורנטין, מופתע מחדש ממפגש של חיבורי לב. הנה אני יושב מול אישה יקרה שעברה דרך כה מורכבת והפכה אותה למקור כוח ובסוף השיחה נכנס גם יאיר  ברקע. אני מספר לה שכשמתי את הסרט  עליו, יצירה שעשיתי ברגעים הכי מורכבים בחיי, שדרך העריכה ובהתבוננות שוב ושוב הצלחתי להפוך את כל אותם רגעים שקראתי להם אז 'עוד זמן יאיר' למקור כוח עבורי. זה היה לפני 11 שנה. עשיתי זאת בשנת האבל הראשונה וזו היתה פעימת הלב שלי,  מבלי לדעת מה היא תחולל.

ועכשיו, 11 שנים אחרי הגעתה של שרה לארץ, חוזר הסיפור הזה וממשיך ליצור הקשרים בחיים, לסלול לי ולאחרים נתיבים לדיבור לב אמיתי ונוגע לחברויות חדשות. היקום הוא תסריטאי-על, שמצליח שוב ושוב להפתיע אותי בחיבורים שלו. אני מבין שוב לעומק מה הכוונה לפעום את הלב.

ירדתי לתל אביב לעוד יום של מפגש, צילום ויצירה, ככה פשוט בעקבות הלב ונפתח בפני עולם ומלואו של אדם יקר, שרה יהקולה, שעשתה ועושה דרך מדהימה, מרגשת ומעצימה.

אנחנו לקראת סוף המפגש. שרה כמו אוספת עצמה. "עברתי דרך ארוכה. כשאמרתי לך על הפיגוע כדבר הכי טוב שקרה לי בחיים - אני חושבת שהיוגה היא אחת התוצאות הנפלאות של זה. מה שהתחיל בתור בריחה מהמציאות הקשה הפך עם השנים להיות חלק בלתי נפרד ממני, סוג של הצלה. היום אני נמצאת במקום אחר. יוגה היא הבית, המקום הבטוח המחבק. מקום של אהבה, תמיכה, מקום של חקירה ושל הקשבה והבנה. המקום של כאב והתגברות על כאב, של חיוך ודמעות, שימחה ועצב.

           מתוך הטור שלי עדשת רוח nrg מעריב                                    

  אנונימי :  " כתבה מדהימה! שרה אישה וחברה יקרה :-)
פתוח ומחממם את הלב..."


 נינו יקר
 אכן המפגש שתארת עם שרה מאד מרגש .
כנראה יש לך את התכונה המיוחדת הזו לפתוח את הלב של אנשים והצילום אולי הוא אחת הדרכים שלך לעשות זאת.
שרה נגעה מאד לליבי, באומץ שלה להפתח ולשתף, וברצון שלה לעזור לעצמה.
היא מעוררת בי רצון להושיט לה יד.
האם היא נמצאת בטיפול? האם היא זקוקה לטיפול? אינני יודעת.
אבל אשמח אם תאמר לה שאשמח לפגוש אותה ולראות האם אוכל לעזור לה באמצעות הפסיכודרמה
(ללא תשלום כמובן).
שלך, אסתי אבנון

הדימויי שלה יושבת ככה על כסא בר כמו מציע עצמו להצטלם.

שישי בערב, דרום תל אביב, אני מחפש רגעים קטנים .

לרגעים נדמה לי שהרחוב הוא כמו סטודיו עבורי, אני מבלה בו שעות, נוסע, מתבונן, צועד, עוקב אחרי דימויים שיש לי בראש, מחכה שיתגלו במציאות .

הנה עכישו הגעתי ללוינסקי, אני בתנועה , ב"קאמיאמק" יושבת בחורה מסקרנת בשקט שלה .

הכל סביב מוגף. הדימויי שלה יושבת ככה על כסא בר כמו מציע עצמו להצטלם.

אני עוצר, מבקש רשות , הכל נראה כמו בסט קולנוע. סקרונתי גוברת על המבוכה, מה את עושה ?

אני מחכה לחברה, אלה שמנקה את המקום לקראת סגירה .

 עכשיו אני כבר בסרט אחר, הן נראות ממש חברות, הדמיון רץ להקשרי עבר.

לפני כמה שבועות צילמתי הפקה של סרט לסביות ביפו.

אתן גרות יחד? ברור לי מאיפה יצאה לי השאלה הזו, אבל אני במבוכה.

 "ממש לא" עונה ויק שלא מתרגשת . "חברות טובות אבל ממש לא כאלה שהתכוונת, קבענו לצאת יחד ואני מחכה לה" .

אני שמח על הדיאלוג הזה , ככה פשוט העזתי להעלות דימויי שהתרוצץ לרגע בראשי ותגובתה הפשוטה והישירה של ויק החזירה אותי להתרחשות עצמה.

 שתי חברות רגע לפני יציאה לבילוי במרחב שקט של ערב שבת.

כמו לרגע נראה שכל החיים שלי נכנסים למרחב שבין נטף לפלורנטין

   אתמול בבוקר ירדתי עם חבר מנטף למוזיאון ארץ ישראל להוריד את תצלומי התערוכה "בין נטף לפלורנטין".

 גם הפוסטרים  בבלוג הוחלפו  באותו עיתויי.

     בערב עליתי לירושלים להמשיך להתיידד עם העיר המיוחדת הזו ,"פתח שער בעת נעילת שער "

ככה זה שעולים לעיר המיוחדת הזו, מתחברים למקורות.

, בעוד חודש  תיפתח  בסימנטק ירושלים  תערוכה שניה בסדרה של דימויים קולנועיים צלום  רחוב

המוקדשת גם היא ליאיר בננו היקר שהיה צלם צבאי בחיל החינוך , בוגר מגמת קולנוע בתיכון לאומניות

 איש יקר  ואוהב אדם .יאיר נהרג בתאונת דרכים בשנת 2000

     ,הלכתי לאוגנדה מרכז חיי התרבות האלטרנטיבים של העיר לתלות פוסטר ראשון

ביקשתי את עזרת הברמן גורי בתליה, נפגשנו ? "כן בפלורנטין" , מדהים איך האדם הראשון שאני פוגש בירושלים

הוא מפלורנטין.

 שמחתי על החיבורים של היום הזה ,כמו לרגע נראה שכל החיים שלי נכנסים במרחב שבין נטף לפלורנטין.

ברחובות פלורנטין -שרה יהקולה

תמר ועדן ,רגע לפני לילה לבן, נחלת בנימין

אהוד בנאי אורח "בירא עמיקתא" בינה תל אביב

                                                                          

חוץ / פנים -11- שלומצי , פלורנטין.

חזרתי לפרוייקט חוץ/פנים בפלורנטין. אני מטפס לדירתה של שלומצי, יום חם תחילתו של קיץ , קומה שניה מה מצלמים כך באמצע היום? , רגע אחרי שנפגשנו אני חש במכוונות שלה למפגש, פשוטה עם עצמה, ממש לא מתרגשת מהמצלמה ,אני מבקש ממנה שתזרום אם החיים שלה בדירה כאילו אינני, וזה עובד. אנחנו מכירים מרחוק כמה כמה שנים ,לאורך השנים אני פוגש את שלומצי במרחב של בין נטף לפלורנטין,  עכשיו היא רגע לפני שהיא עוזבת את דירתה בחלוצים אני מבקש לתעד רגעים טרם יציאתה. היא יוצאת  לרגע למרפסת הקטנה  אני משקיף אליה מהמטבח הקטן ,למטה נשקף הדרום של תל אביב רחובות רועשים של עסקים קטנים ,אני שמח שלא ויתרתי על המפגש.

שלומצי הגיעה לכאן ממעלה החמישה גם שם מצאה חיים בקהילה," זה מה שאני אוהבת יש ביחד עם אנשים כל הזמן אינטראקציה, גם לפני הקבוץ גרתי בפלורנטין, עבורי זה מקום מאוד חם שכונתי,קהילתי" "

בקפה קאימיאק שבו היא מבשלת יצרה לה גם קהילה של חברים. " אני יורדת בבוקר ולפני כל דבר עוברת בקאימאק להגיד שלום, זה כיף,רק פה ברחוב גרים 5 אנשים שהם חברים שלי, ואם נרחיב קצת מעבר אז עוד  ועוד."יש משהו בתחושה הזאת  כאן ברחוב שביום בלאגן ובלילה ריק, זו תחושה שאני מאוד מאוד אוהבת ,כאילו עירוני אבל גם לא עירוני   פה זה לא פלורנטין הרועשת  של הברים, יש מין תחושה שכיבו את האורות  ויש שקט, כמו שני עולמות,מאוד טוב לי אבל  אני רוצה שינוי" שלומצי עוצמת עיניה מכניסה אותי לעוד נדבך בעולמה  "כאן אני  רוקדת דרך הדמיון, עוצמת עיניים נכנסת למצב תודעתי אחר, כאילו מדמיינת עצמי  רוקדת,ואז מה שהגוף שלי עושה הוא עושה,

 אני  פשוט יוצרת לי סביבה דימיונית בראש, אפשר להגיע מאוד רחוק עם זה.