"הפלא שגיליתי בכתבים של אתי, כיצד הופכים את התופת לאור גדול"

"לא אלהים אחראי למה שקורה עכשיו אלא אנחנו" כך כתבה אתי הילסום. בוחרת לקחת על עצמה את הגורל המשותף.

Etty Hillesum הייתה יהודייה-הולנדית אשר נספתה בשואה. ספרה ראה אור בעברית תחת הכותרת "חיים כרותים", ובהוצאה חדשה הוא נקרא "השמיים שבתוכי".

אמא שלי, לורה הרמן פינטוס, שרדה את מחנה ווסטרבורק, ומסיפוריה חוויתי מה זה אומר לבחור באור, הלכתי לחבור אליה.

הלכתי לשמוע את חברתי- מורתי נעמה שקד מנחת ערב של משוררות המדברות על אתי הילסום בבית הקונפדרציה במסגרת הסדרה "כעוף החול". לנעמה יש יכולות מופלאות של הקשבה והנהגה. על הבמה ארבע נשים משוררות ,הדסה טל , טל ניצן בכל סרלואי ונעמה שקד. הניגון והשירה של מורין נהדר, כמו יצרו תדר של קדושה. התבוננתי על הדסה שישבה, עיניה עצומות עמוק בתוך עצמה.

"את הניגון של אתי נמצא תוך כדי דיבור" אמרה נעמה . "אשמח לפתוח בשאלה מהמקום האישי שלכן, איזה מין מפגש זה עבורכן?"

הדסה טל פתחה, דיברה לאט, חשתי שכמו נכתבים הדברים מתוכה תוך כדי הדיבור.

"כשנעמה פנתה אלי - התהלך בי משפט 'אני רוצה להגיד אותך גידים גידים עד שתהיי' חשבתי למי אני אומרת את זה? , כשהלך והתקרב היום ידעתי שאין לי ברירה- אני מוכרחה לספר- אם אני רוצה להגיד משהו - אני מוכרחה לספר איך חיי טובלים בחייה ואיך חייה טובלים בחיי. 

בשבילי, מה שהיא מספרת זה לא סיפור של גדילה. בשבילי זו שאלה של חיים ומוות.

 הספר שלה פשוט מצא את דרכו אלי, קראתי אותו נדהמת. - כל הדברים שהיא דיברה שם-הרגשתי. זה מה שאני רוצה, זה מה שאני רוצה מחיי, ידעתי את זה בוודאות.- אבל ידעתי בוודאות עוד דברים. 

ידעתי שהטוב כאילו מנצח בסוף - ידעתי שיש אלוהים-ידעתי שהאהבה היא הדבר הכי חשוב והיא שומרת -ברור שהיא שומרת על ילדי.

ואז יום אחד לפני כמה שנים לפתע פתאום משום מקום הילדה שלי מאיה נחטפת מהעולם -ברגע אחד חייה מסתיימים. וכל מה שידעתי קרס."

היה שקט באולם, המילים, הרווח שביניהן, הדיבור הרך, המקום ממנו דיברה. הכל חשוף כל כך.

"ידעתי שאין אלוהים- ידעתי שאהבה לא יכולה להגן -ידעתי שהטוב לא מוליך לכלום. לכלום ששומר. ממש כמה ימים אחרי השבעה - פתאום חברה שולחת לי קטע ,מה"אידרא זוטא" שיש שם את הסוד שמספר ר' שמעון בר יוחאי לפני מותו לבנו אלעזר. זה סוד שאי אפשר לספר אותו.

בסוף, בסוף יש רק דבר אחד וזה אהבה...

אבל אי אפשר לספר את זה לאנשים. הם לא יבינו .לכן, מה שאנחנו מספרים להם- עובדים את אלוהים ביראה. והרגשתי שקט כזה עמוק ואמרתי, זה נכון, הרי אני יודעת את זה- כל חיי אני יודעת את זה - זה הדבר היחיד שיש, האהבה...אבל איך בונים לשם בחזרה את הדרך - הרי הכול נהרס.

אי אפשר היה לקרוא כלום - בטח לא את ספרי התפילות, בטח לא את התנ"ך, אף אחד מהמשוררים, אף אחד מהסופרים, כלום - ידעתי שאתי הילסום מונחת שם.

אבל אי אפשר לרפא תופת אחת בתופת אחרת.

הלכתי לפיסת האדמה הזעירה שיש לנו, פשוט הלכתי, חפרתי בידיים ואמרתי, 'טוב, תלמדי אותי, תלמדי אותי איך לוקחים מה שמת ויוצרים ממנו חזרה חיים ויוצרים ממנו בחזרה יופי.'

אני צריכה ללמוד את זה, וזה קרה - ולאט לאט הבנתי שאני צריכה לחפש בחזרה את כל הדרך הרוחנית הזו.

 איך הופכים את התופת הזו להוויה של אור.

האדמה יודעת את הסוד הגדול הזה כל אביב מחדש.

זה הפלא שגיליתי בכתבים של אתי, כיצד הופכים את התופת לאור גדול

כשעולים בהבנה -מה זה החיים."



חשתי עד כמה אני יכול לחבור ללב שלה. המסעות שונים, האבדן הוא אחד וגדול.

חשתי את השותפות בלספר לעולם -מה זה החיים -מזה אומר לבחור בחיים.

אספר עוד שבסיום הערב ניגשתי להדסה סיפרתי לה בכמה מילים על מסעי, על יאיר.

הדסה צללה לתוך עיני, הוציאה מתיקה ספר שירים.

"קח - זו מאיה שלי , בשבילך ."

דמעות הציפו אותי.

בחרתי להניח לצד המילים האלו ציורים של אימי .

שבת שלום .

סטורי היסטורי | "דהרנו ברחובות קהיר": הסיפור שריגש את צלם לע"מ

בשבוע האחרון, חוזר הביתה דרך הר הרוח היער השרוף וחווה כל פעם עד כמה המוות והחיים קרובים .

הבוקר שאלתי את רעייתי איפה הם ? איפה מי שאלה .

אבא, אמא , סבא סבתא ועוד שפגשנו אמש בהרצאה .

התעוררתי הבוקר, מחשבות נוגות בלב, לא לכולן היה מחובר חוט .

אולי היו אילו אותם דיירי בית ההורים ברמת חן בו העברנו הרצאה שהשפיעו .

הם מצידם נהנו ביותר לפגוש את סבא רבא שלי בנו ונכדו ,ראשי ממשלה וצעירי תל אביב .

מחצית מהזמן סיפרתי על אותם אנשים יקרים, דמויות שכה העשירו את חיי

ואינן כאן כדי לספר להשמיע את קולן , אנשים מעוררי השראה

המצויים אצלי בחדר העבודה , הן בכתבים הן בציורים הן בדימויים .

עשרות רבות של תמונות שמזינות את תשוקת הדמיון והסקרנות שבי

השיח איתם לאחרונה יותר אינטנסיבי . הוא מניב יצירה רבה.

אולי הקורונה השפיעה ,אולי מתוך שאנחנו על סף עולם אחר ,עתיד אחר משהכרנו

הדמיון והסקרנות הפגישו ומפגישים אותי עדיין עם עולמות שלא הכרתי .

לאחרונה אנו מרצים הרבה בבתי אבות , עולם כה אחר מצילום צעירים ברחובות תל אביב

חשבתי על היחסים שלי עם המוות ועם המתים, בחוויה שלי אין חומה מפרידה

זה כמו בטבע ,בשבוע האחרון, חוזר הביתה דרך הר הרוח היער השרוף

וחווה כל פעם עד כמה המוות והחיים קרובים .

בחדרי התמונות שהשאירו הורי וסבי שאסף ותיעד את הדורות קודמים , מרחיבות לי את האפשרות ליצור זיכרונות משלי .

דע מאין באת מתקיים ברובד עמוק.

העיניים הכמעט חיות בפורטרטים הרבים מחברות לנשמה, לאין סוף .

אתמול בהרצאה הרגשתי לראשונה כמו אוצר

שמעלה כל פעם תערוכה חגיגית אחרת.

עלה בי רצון לשנות את מבנה ההרצאה כך שכל חדר בתערוכה הווירטואלית עתידית הזו יעסוק בנושא, הצבה אחרת לקיים ומתחדש כאחד.

חזרה לכאן ועכשיו בסיום המפגש חשנו את חיבורי העולמות דיירי הבית הודו לנו וזה היה מרגש מאד.

ובתכלס כבר הזמינו אותו להרצאה השנייה שתחיה מובילה ,תחיה בוגרת לימודי תולדות האמנות, מביאה למפגש המשותף שלנו את נקודת מבטה ומעניקה לצופים בתצלומים ממד נוסף: הדהודים לתמונות מוכרות מיצירות קלאסיות.

וגם אתם מוזמנים לשתף את הלינק הזה שמספר על מסענו זה – ונשמח לפגוש עוד ועוד קהלים .
https://www.facebook.com/beinadashalalev/posts/393485031135314?comment_tracking=%7B%22tn%22%3A%22O%22%7D

בשבוע האחרון, חוזר הביתה דרך הר הרוח היער השרוף וחווה כל פעם עד כמה המוות והחיים קרובים

סבא  הד"ר הוגו הרמן  ואחיו ואחיותיו . צכיה 

סבא רבא קרל הרמן ורעייתו 

סרטו של המפיק /במאי ליאו הרמן בן דודו וחברו הקרוב של סבא הוגו.

״הארץ שמעבר להרים״

"ניר ברעם עשה מעשה ,הלך לשמוע מה אומרים האנשים שגרים בשכנות לנו בארץ הקרובה כל כך פיסית ורחוקה כל כך מתודעתנו מחיינו.
ארץ גדולה, שרובנו הישראלים לא ממש יודעים איך מתנהלים החיים שם. פגשנו איש אמיץ, כנה, שעשה מעשה, יצא למסע בשנים 2014 -2015
"קשה לסכם ערב מרתק שכזה –מומלץ פשוט לקרוא ספר חובה זה" כתבתי אז בעקבות מפגש איתו בתיאטרון בחצר ב2016
אתמול צפינו, בסרט המרתק אמיץ ופותח שיח ״הארץ שמעבר להרים״ שעשה בעקבות הספר, לא סתם זכה ב2018 בפרס האוסקר הישראלי לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר .
זה מסע בשטחים תחקיר עומק רציני נוקב ומרגש שעולה מרצון כנה להכיר ולגלות. התמונה העולה מורכבת, קשה לשמוע עד כמה התרגלנו לכיבוש, לעוול מתמשך, לאפרטהייד שקיים בגדה.
כמו יאיר אורון בספרו "שואה תקומה נכבה" וכמו אורית פרלוב מומחית לענייני רשתות חברתיות, חוקרת את הלכי הרוח והמגמות באמצעי המדיה החדשים במדינות הערביות כחלק מעבודתה במכון למחקרי ביטחון. גם ניר חוזר ומדגיש שהמפתח לסכסוך הוא בהכרה ש- 48 זו נקודת ההתחלה.

בסיום ההקרנה התקיים מפגש של ניר עם ח"כ עאידה תומא-סלימאן, בשיחה ביניהם חוויתי שזה יכול היה להיות עוד פרק בסרט המשך ישיר.עלו גם שאלות מהקהל שנכח בתיאטרון החצר בנטף.
עאידה השיבה מנהמת ליבה ,הייתה בה התרגשות לנוכח מה שראתה "הכאב שמתוכו דיבר אחד המרואיינים מאל בור'ג ,"הוא לא דיבר סיסמאות של רוצה מדינה , זכות הגדרה עצמית, אמר בית, אויר צח ."
"לפעמים היהודים הישראלים לא יודעים מה הם עושים לעצמם.
גם על 48 לא היה כל כך מדובר אצלנו עד שבאו ממשלות במדינת ישראל והחליטו שהם מוחקים את הקו הירוק ועושים את זה יחידה אחת ואז הפלשתינים גילו שאפשר להיות יחידה אחת ,הנה ואז אפשר לדבר על הכל -יאללה רוצים לדבר על הכל , אז בואו נדבר על הכל ,יחידה אחת, עם אחד , זה לא חייב להיות פתרון פולטי אחד אבל זה עם אחד "...
"הממסד הישראלי רצו ליצור פה ערבי מסוג אחר ,הוא לא פלשתיני והוא ערבי ישראלי, אנחנו מגדלים פה את ערביי המחמד שלנו.הם ישראלים ערבים ישראלים כאלה.
אבל אני רוצה רק להגיד דבר אחד, אני יודעת שיש פחד כזה לפתוח את הספרים של 1948 ,כי זה מאמת גם כן עם אמת מאד קשה ,שמעל ל450 כפר נמחקו, שאנשים איבדו את הבתים שלהם ואת הקרקעות שלהם, ומשפחות נקרעו
חלק בלבנון וחלק בסוריה וחלק בירדן .. לפתוח את הספרים האילו זה לא אומר למחוק מדינת ישראל .
האשליה הזו הלכה.. פלשתינים כבר יודעים, אי אפשר לזרוק אתכם לים אף אחד לא מנסה לזרוק אף אחד לים .
הפתרון יכול להיות אחרת לגמרי, אני ישבתי שם וחשבתי לעצמי פעם ראשונה , אם נפתח את הספרים על 48 מה ירצה אותי ,כפלשתינית וכאזרחית מדינת ישראל. ובדרך לפה אני שאלתי את היועצת שלי , כשאני אומרת לה כל פעם שאני באה לישוב כזה בתוכי אני מתקוממת ,למה יש לכם את הזכות איפה לחיות ובאיזו פינה בארץ ואם זה על ההר או בים או אני לא יודעת מה ולי אין .רוצה שתהיה לי את הזכות בדיוק כמוך במקום הזה ויהיה לי את החלק שלי במשאבים של המדינה הזו בדיוק כמוך ושיכירו בסבל ובמה שקרה בנכבה .
כן לפליטים צריך למצוא פתרון.
אתה יודע אני אספר לך סיפור על הסופר מוחמד עלי טאהה,,ההורים שלו היה להם מעל 1000 דונם והם הפכו לפליטים, מה שנקרא פליטים בתוך מולדתם. מהמקום שהוא חי כשהוא מסתכל הוא יכול לראות את האדמות של המשפחה שלו . ופעם כשהזמינו אותו להרצאה בקבוץ סמוך עמד במרכז הקהילתי שם ומהחלון עדיין היה יכול לראות אחד הקירות של הבית שלו שעדיין עומד שם.
אז ששאלו אותו אמר, אתם יודעים מה אני לא רוצה את ה1000 דונם, לא רוצה . תנו לי דונם, תנו לי לסגור את הבית הזה שעדיין אחד הקירות שלו קיימים ואני אבוא לגור.
כשמנסים לפתור בעיות ויש רצון אמיתי לפתור אפשרלמצוא פתרונות. אי אפשר להגיע לשלום בראש או בצורת חשיבה של מלחמה וכוח ועליונות , אי אפשר."
היו עוד שאלות ומענים שלה ובעיקר חוויתי שעאידה ביקשה שנקשיב לה, שנקשיב ,שלא נעסוק בלפתור רק נקשיב.


ח"כ עאידה תומא-סלימאן פעילה שנים רבות במסגרות השונות נגד הכיבוש, למען זכויות הציבור הערבי בישראל, למען זכויות נשים ולמען זכויות עובדים.״

כותנה נושמת בדרום תל אביב

לפני שנים מצאתי את מבוקשי, חולצות מכותנה נושמת, בחנות קטנטנה בדרום תל אביב . 

אז חזרנו אחרי שנת הקורונה, מייחלים שהכל עומד על תילו .
אמנון בעל הבית מחייך אילנו כאילו גרנו בסמוך .

 רגע אחרי הוא כבר על הסולם נעלם, מחפש את המידה המתאימה.

 איך הוא עושה זאת בחלל הקטן שלו המתפקע מסחורה . 

גם נראה כאילו הפריטים מחכים רק לו לאוצר הבית שיוריד אותם בעבור הקונה המאושר.
אז כן ,יצאתי ברכוש גדול ושמחה בלב.
טוב למצוא עוגנים בימים סוערים אילו .
שבת שלום.

החיבור לאדמה נולד בעמק יזרעאל בילדותי

התלבטתי האם להעלות תמונות מילים זיכרונות אילו בימים אילו
שכל כולי מטולטל יחד עם כולם באלימות , בחוסר אונים אחד גדול
בכאב ובעצב , מה שהכריע בעד היה הרצון להפוגה ברעש הפנימי
בתוכי , ביקשתי לחבור למשהו שייקח אותי אל מחוץ למציאות הכול כך בלתי נסבלת .
אז התיישבתי לכתוב קצת כמה שהתאפשר לי .
אולי בזכות השדה הפתוח לעמק יזרעאל שהשתרע מחוץ לביתם של זרובבל וזוזי גלעד אני גר בנטף , הייתי ילד עירוני שהשקיף ממרפסת ביתי בקומה השלישית לנוף שיכונים רמת גני .
מה הביא אותי להיענות לקריאתה של חברתי דליה בשנות השמונים להקים את נטף ישוב בשיפולי הרי יהודה .
האם היו אילו טיולי ילדותנו ליערות ירושלים עם השטרנים , ביקורינו בקונצרטים בכנסיה אבו גוש.
השאלות האלו המחשבה הזו צברה לאט אך בעקביות כיוון אחד
החיבור לאדמה נולד בעמק יזרעאל בילדותי , משם נולדה הכמיהה לחבור הזה אדם אדמה .
עמק יזרעאל מעורר בי עד היום התרגשות גדולה , נסענו אז לחגוג מתן תורה ופסח ועוד חגים אצל זרובבל גלעד וזוזי רעייתו ,
הירידה מביתם לשדות העמק לחגוג לבושים בלבן ריגשה אותי מאד .
כמו שמרגשים אותי ימי הגשם להם אני מחכה לצאת לצלם לחגוג עם הטבע ליצור יחד .
לימים חברתי לשיריו של זרובבל גלעד שכמו העצימו בתיאורי הטבע את הקשר למילים, אותן מילים שתמיד חיפשתי כילד
מילים שפותחות לי נתיבים בתודעה.
נראה לי שזה פוסט קדימון לסיפור רחב יותר שאכתוב
קשה להתרכז בימים אילו לצלול ,זו טעימה שמבקשת לברך את כולנו לימים מיטיבים לחג שמח .

ד"ש מאימי הציירת ליאורה הרמן פינטוס, ציור שנעשה בהשראת ביקורינו בעין חרוד.

חג הולדתה של אימי חל היום

 

חג הולדתה של אימי חל היום

באינטרנט שפע הילולות 100 שנה לאישים שונים

אז הנה מצרף גם את אימי

שנולדה כל כך קרוב לחג מתן תורה

אמי לימדה אותי תורת חיים , לסיפוריה לאמירותיה יש כוח מכונן בחיי

אמא כבר לא כאן הרבה שנים

אך יש קו ישר בינה וביני פתוח כל הזמן

אימא נולדה בעולם שכל היסודות שנתפסו בעיניה כבטוחים נסדקו .

העולם שנשענה עליו נשמט.

כילדה הפכה למהגרת , איבדה אח תאום

ובספר "הייני" מספרת אימא את סיפורם.

ויש את ספר החיים שכתבה יחד אתנו.

עכשיו עוד יותר מתמיד

בעומדנו על הר גבוה מביטים לחיים שקיבלנו דרכה ודרך אבא

אותה דרך אהבה שפילסו לעצמם ולנו ,

היא המצע עליו אנו צועדים בבטחה יום יום

זה הוא הכוח שמאפשר לנו לפלס דרך בנתיבי החיים הכל כך מורכבים .

זיכרון 2021

 פינת הזכרון בנטף, הבחור הצעיר המתבונן אינו קשור לכתוב.

 

יש ילדים שמתגייסים ולעולם לא חוזרים, עבור משפחתם, כל ימות השנה הם ימות זיכרון.

 

ויש שחוזרים פגועים בגופם, מהצלקות שרואים עליהם אפשר רק לדמיין מה עברו..

 

יש החוזרים שלמים בגופם,

אך למרות שיצאו מן הקרבות,

הקרבות לא יצאו מקרבם...

 

תשעה טנקים תקועים תחת אש בעומק לבנון, בשיא החורף הקפוא עד כאב של 1992.

שריקות ארוכות מלמעלה ואז פיצוצים מסביב ללא הפסקה.  

הקליעים והטילים עפים מכל הכיוונים ולא ברור מי ירה אותם ועל מי.

אנחנו מתפעלים את הנשקים גם עם השיניים כי אין מספיק ידיים.

 

הטנק שלי נתקע לפתע חשוף על ראש הגבעה.
אני צועק לנהג שחייבים לזוז, הוא צורח שכולנו נמות ושהוא לא יכול ללחוץ על הגז, שהרגליים שלו משותקות...

 

אנחנו רטובים וקפואים כל כך וכמעט ואין מה לאכול..

אני לובש את מעיל הרוח המחורר והמוכתם בדם של אחד ההרוגים..

מנסה להבין היכן בגוף פגע הקליע.

 

אנחנו מותשים,  אך גם בלילה אי אפשר לעצום עיניים כי מישהו עלול לטפס בשקט על הטנק עם סכין או רימון ביד.

הזחלים של רוב הטנקים נקרעים תחת הסלעים הקשים של לבנון,

אנו נלחמים גם בטנקים עצמם.

 

וחוץ מלשרוד, אף אחד, לא יודע באמת מה צריך לעשות..

 

ברגע מסויים של בהירות, למרות הסיכון וגשם הפצצות,

החלטתי לעצור הכל    

ולהסתכל למלחמה בעיניים..

הוצאתי את גופי גבוה מחוץ לצריח,

והבטתי  לאט  לאט  סביב.

 

מה שראיתי שם, לעולם לא יצא ממני מאז:

באותו הרגע, חזיתי בריק העצום והנורא של מלחמה.

בתפלות הכי מרה שיכולתי לדמיין שקיימת. 

 

 

אין מקום להרגיש ואין שימוש לפחד, חייבים לתפקד ללא הפסקה.

 

בבוקר, כשאנו גוררים אחד את השני בחזרה לגבול נקלענו שוב, שלושה טנקים, למארב של הפצצה כבדה בואדי כשהזחלים שוב קרועים. 

ותחת אש תופת שלא ידוע מאין באה, פרצתי מהקיפאון המשתק, שלפתי את הצוות החוצה מאחד הטנקים. ובכוחות משותפים הצלחנו לתקן את הזחל שנקרע, להחלץ משם ולהציל מטבח ומוות בטוח את שלושת צוותי הטנקים.

 

במקרה   לא נהרגתי.

ואפילו חזרתי הביתה שלם בגופי.

 

מי שנשאר בחיים וחזר,

לפעמים רק רוצה לשכוח...

אך הזיכרון, וכל תא ותא בגוף לא נותנים מנוח.

 

גם היום, הרבה שנים אחרי, האירועים חוזרים,

באלפי צורות, קולות וריחות…

 

הכדורים השורקים... נשמעים בכל צפירת מכונית בכביש.

ירי הפגזים... בטריקת דלת הארון שבחדר השינה.

הפצצות... בכל חריקת נעלים או מכת פטיש רחוקה ..

 

הבשר על האש וזיקוקי יום העצמאות הם סיוט.

 

דריכות אין סופית ללא מנוחה.

וכשכבר מצליחים להרדם,

מגיעים חלומות האימה.

 

זוהי רשימה מקוצרת מאוד..

ולא דיברנו עוד על המחיר שמשלמת

המשפחה.

 

רבים מאלו שחזרו, לא מעזים אפילו לבקש הכרה מהמדינה.

הם כבר שמעו מאחרים שניסו, על דרך היסורים וההשפלות בוועדות.

עבורם, שדה הקרב הזה, הוא אחד יותר מדי..

 

לעיתים, אני לא יודע כמו מי הייתי רוצה להיות:
כמו הנהג שלי שצרח ופרק הכל במקום?

אולי הוא, השאיר את הקרב בקרב, ולא נושא אותו עדיין?

 

או כמו החבר שמסרב לשחזר איתי את חלקי הזכרונות האבודים?

אולי הדחקה עדיפה?

 

ואולי חווית המסוגלות הזאת תחת אש בואדי.

היא שנשארה ומצילה אותי שלא אפול לדיכאונות עמוקים, סיוטים, חוסר יכולת להתרכז, התפרצויות זעם ובריחה אין סופית מאינטימיות..
שהנם חלק מהיום יום של רבים שחזרו..
ועוד כה רבים שהם אפילו לא מאובחנים, לא מבינים את הקשר, לא מעובדים ולא מטופלים..

תקשיבו גם להם.. 

ומה היו המתים מספרים לנו אילו יכלו לדבר?

 

 

אולי אם היינו מעזים לראות את מחירה המלא של המלחמה,

אם היינו באמת מבינים את הדיי הסבל לדורותיו,

אולי אם היינו זוכרים יותר-

 

היינו עושים הכל בכדי להמנע מדרכי מלחמה, אלימות וניתוק.

ובוחרים בדרכי שלום, הקשבה וחיבור.

 

דואגים בכל מאודנו שיהיה הרוג אחד פחות, סיוט אחד פחות,

 

פחות חושך,

ויותר אור..

 

בואו, נשמור על החיים.

יאיר 2021

על התבוננות .

 

אני  מצלם את האור שמקרינים אלי

בני אדם, טבע דומם .

מוצא טביעות אצבע של אהבה שהורישו לי הורי.

חוט סמוי מחבר אותי לאותה אנרגיה

מופלאה שהורישו  לי הורי, עדות יקרה.

כל אותן מילים מחזקות עיצבו אותי

ברצף  של שנים רבות.

 

אמא סיפרה המון, התגעגעה למולדתה גרמניה.

עזבה שם בית, ילדות ,תרבות, שורשים.

אמא נולדה תאומה. חוויתי אותה כבת יחידה.

היו  לה שתי מולדות.

 

קיץ, מחצית שניה של שנות השמונים,

טיול אחרון עם אמא באירופה.    

לראות את מתחם הנזירים הדומיניקני

שהפך למוזיאון בקולמר.

מהטיול הזה נשאר אלבום משפחה תמים.

אחרי מותו של יאיר שלפנו מתוכו תצלום,

יאיר מתבונן בישו הצלוב.

ציור ענק של גרינוולד על לוחות עץ.

עמד שם, לא יכול היה להיפרד מהמראה, כאילו נגע שם בנצח.

אני מביט מנסה להבין מה נע אל מולו בעומדו שם.

האם ידע יאיר את סופו? מה סיפרה לו נשמתו.

 

אני חי מחדש רגעים שלא היו בעבר.

אנחנו יותר מזיכרון .

הזמן מאפשר לסיפורים להתגלות ,להיבנות.

איפה הייתה אמא  אז כשיאיר עצר להתבונן?

היא לא סיפרה לנו דבר על משמעות התמונה בחייה.

 

חורף 2020 אנחנו בסגר, מארחים את רוסטי חברנו שבא מברלין, עובר אורח בחיינו.

פתחנו  יחד את הקובץ "פחד" שכתבה אמא שלנו, לורה בהיותה בת 22 בהולנד 1942.

סיפור מצמרר אותו כתבה  בגרמנית בזמן המלחמה בעת שהסתתרה במחבוא באמסטרדם.

שנתיים אחרי שאחיה התאום הייני הוצא להורג במטהאוזן בהיותו בן 20.

 

על כוננית הספרים בסלון ביתנו ניצב צילום של יאיר, הדפסתי אותו לתערוכה עובר אורח.

רוסטי הקריא לנו כל יום מתוך "פחד" עמוד או שניים.

יחד עברנו את החוויה שאמא מתארת. 

נקודת מפנה מפתיעה, התרחשה כשהגיעה לתיאור שכתבה אמא על הציור של גרינוולד,

..."הוא התקרב לתמונה. ישו היה תלוי על הצלב. עייף ומותש, ראשו צונח על גופו. גופו הביע סבל "...

עצרנו את הקריאה. מטולטלים מהחיבור לתמונה של יאיר.

בעומק החיים יש סוד ,שלרגע נדמה שעוד קצת מתפענח. יאיר חי 20 שנה .כמו הייני.

חנניה, קראו לי הורי , לזכרו של הייני ,האל חנן אותי.

מה זה אומר חנן?

בסרט שיצרתי בשנת האבל הראשונה יש סצנה בה רואים את יאיר בחדר אורז תיק לקראת הגיוס כשהוא מראה ומסביר ליהונתן ואילה חבריו הקרובים המלווים אותו,מה הוא לוקח איתו לגיוס, אורז תחבושות גזה ומשחות "שלא אני אפצע"

אני מתבונן בקטע הזה בסרט, שוב אותו הסוד, מה הרגיש, מה ידעה נשמתו.

 

בחודשים האחרונים חיפשתי שותפים לכתיבה.

כל כך הרבה עולמות שאני חי בתוכם מבקשים להיראות.

לקראת יום השנה ה21  גמלה בליבי החלטה לנסות לכתוב את הסיפור הזה.

 כהרגלי לפני כתיבה אני פותח ספר כמו קלף מדריך,

נמשכתי לספר  "על התבוננות" של  ג'ון ברג'ר.

זה ספר שטרם פתחתי, שהיה מונח על המדף מחכה ליעודו

נפתח לי פרק "בין שני קולמרים " 1973

סיפור מסעו של הסופר פעמיים בשנים שונות לאותה יצירה בקולמר

נדהמתי, עד כמה יש יד מכוונת.

 

"מסתכלים בעיניים אחד לשני, מקשיבים באוזן, זה נקרא שפת הלב סבא ".

אני מתגעגע לעתיד והוא מתקרב בקפיצות

אני מייחל ליום שערבי ישראל יהיו אזרחים שווי זכויות

הצבעתי גנץ לא בשל דעותיו הפוליטיות , ראיתי אדם שניסה אחרת

ראיתי איך עושים לו לינץ , התעוררתי בבוקר הבחירות עם בהירות ,רציתי לחזק אותו כאדם.

זוכר את דדו רא"ל דוד אלעזר רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים , שמת ששברון הלב שלו

זו היתה טראומה עבורי של אי צדק שנעשה לאדם יקר .

מאמין בכוח הנשי ,אילו יכולתי להצביע יותר מפעם אז לגמרי מירב ואיבתיסם.

אחזק אותן ביום יום , במעשה , בברכה ובשיח

המציאות שהכרנו משנה פניה, הכל בתנועה מהירה , אנחנו בעיצומה של טלטלה עולמית ,

הולכים ללא נודע , יש את הרגע , שבו עוסקים בספירת קולות , ויש מגמות גדולות מאיתנו

ככל שירבו השקר והכזב הן יקרבו את קץ השיטה הקיימת .

מאמין באדם , רואה את נכדי בן ה4 שסיפר לי איך מיישבים סכסוך בגן שלו

"מסתכלים בעיניים  אחד לשני, מקשיבים באוזן, זה נקרא שפת הלב סבא ".

בדרך הביתה חורף 2021

 

זוכר עצמי כילד מתבונן על רגלי האנשים המדלגים בקלות לא עוצרים אפילו לשנייה.

המדרגות המסוימות האלו היו בבית שגרתי יחד עם אמיר וורדה בשנות השבעים, רחוב כרמיה , מושבה גרמנית , ירושלים .
העלייה והירידה מהם היו מבחן יומי עבורי . 

כמו כל שאר המדרגות בבמות העולם עליהם קיפצתי במסעותיי כצלם .
זוכר עצמי כילד מתבונן על רגלי האנשים המדלגים בקלות לא עוצרים אפילו לשנייה.
מהבית הזה בו חגגנו את נעורינו יצאתי למאות משימות צילום כצלם החדשות של "מעריב "ירושלים .

 רק בשנים האחרונות אני חש מוגבלות , אז זה דרש ממני תשומת לב ומחשבה איך להתמודד.

 התהלכתי, חייתי בחוויה שהכל אפשרי , גם עכשיו .
את הצילום הזה של סלון ביתנו מצאתי לאחרונה, הפטיפון לא הפסיק לנגן,

זו הייתה חגיגה גדולה. מה התרחש רגע לפני , מה היה אחר כך, זה לא באמת חשוב .

התצלום הזה כמו רגע מתומצת של חיים עבורי , עיני הולידו אותו אז .
הוא בהחלט שייך לעולם של אתמול .

סתם יום של חול

 

אמרו שמחר נתעורר לשלג