נוקי, יחיא ,הבקתה שדרות ושינגטון פלורנטין.

אין מסובך, יש מורכב: עדשת רוח -למעבר לטור במעריב הקישו.

אין מסובך, יש מורכב: עדשת רוח

מה שמציל אותי בדרך כלל מליפול רגשית זה קול זיכרון שהתקנתי בתוכי במהלך השנים האחרונות, בהן הנחתי לצילום והלכתי למסע פנימי. במסע של האדם אל עצמו לא יוצאים לחופשה. העדשה של נינו הרמן יצאה לטיול מהורהר בנוה צדק.

הם נענים בפשטות כל אחד לחוד וגם ביחד, מיה-אנטוניה ואלישר, שני שחקנים, במפגש אינטימי. בינתיים, מאחורי הזכוכית, הבת מעזה ומתקרבת לחלון , נינו הרמן

אחרי כמה ימי צילום עם רצף של הצלחות מגיע היום או השבוע שלא הולך לי, ואז אני מתחיל להסתבך עם עצמי. עולים קולות של ספק שמחלישים.

זה מתחיל מהטעות שלי שטמונה בעובדה שאני מנסה לשחזר הצלחות. חוזר לאותם מקומות שבהם היתה לי התנסות טובה, כאילו ששם מובטחת לי ההצלחה. זה קורה לי המון ברחובות פלורנטין. המשיכה הזו למקום של הצלחה. הנה, כבר למעלה משנה, אני חוזר לאותו בר בפלורנטין, מנסה למצוא התרחשות, דימויי דומה. אני כבר יודע ומכיר את התאורות, את החושך, את מסך המחשב שיוצר חיבורים של אור כחלחל עם חום, את הפנסים שברקע וכולי.
ואני מסתובב במקום, כמו מבקש את האדם המתאים במקום המתאים, אבל היקום מוכיח לי שוב שאותה אחיזה במוכר לא בהכרח מביאה הצלחה, ובכל פעם מחדש אני מתאכזב שלא יוצא לי לפגוש התרחשות מרגשת כמו שהיתה לי.
אני עושה עוד סיבוב באוטו, בוחן עוד פינות שצילמתי וככה מוצא עצמי הרבה זמן בחיפוש שהוא בעצם התרפקות על העבר.

מה שמציל אותי בדרך כלל מליפול רגשית זה קול זיכרון שהתקנתי בתוכי במהלך השנים האחרונות, בהן הנחתי לצילום והלכתי למסע פנימי. אני לומד להזכיר לעצמי ש"אין מסובך, יש מורכב". במסע של האדם אל עצמו לא יוצאים לחופשה, אז נכון, היו כמה ימים של חגיגות והצלחות ונהניתי מהפירות, אך הנה היום קמתי לעוד יום ונדרשת תודעה פשוטה שיודעת להבחין ולהתבונן מעל הרגשות המסתבכים. תודעה שאומרת לא. תודעה שזוכרת "אין מסובך, יש מורכב".

מעוּדד מקול הזיכרון הזה אני יוצא מהשכונה המוכרת לנסות מזלי בנוה צדק. אני רק פונה ללילינבלום ובפינת הרחוב אני קולט תמונה של זוג מעניין מנהל שיחה מחוץ לקפה. אני מאט, מתבונן, חושב שכן, זה ממש מסקרן, זהו, אולי יפתח כאן דף חדש ואיזה יופי. גם מצאתי חניה קרובה.


חזרתי למקום, הצגתי עצמי, שאלתי לשמם, תיארתי את העבודה שלי בכמה משפטים וסיפרתי להם שמתוך הנסיעה ראיתי אותם, הסתקרנתי ועכשיו אני מבקש את רשותם לצלם. הם נענים בפשטות כל אחד לחוד וגם ביחד, מיה-אנטוניה ואלישר, שני שחקנים, במפגש אינטימי.

להעז לוותר

בינתיים, בתוך הקפה, מאחורי הזכוכית, משפחה צעירה, זוג הורים ושני ילדים, צופים בנו: המצלם והזוג הצעיר. כל ההתרחשות מסקרנת גם אותם. הבת מעיזה ומתקרבת לחלון, אני מתפתה וממשיך לצלם, עכשיו זה כבר נהיה מפגש משולש, איזה יופי של צילומים. ואז עולה בי קול זיכרון נוסף, לא ביקשת את רשות הילדה והוריה.

נשימה עמוקה, אני חוזר לעצמי. צילום רחוב, כמו בחיים, זו הסכמה לחיות את המורכב, כי המורכב מאפשר לי לפגוש את המורכבות שלי, את מי שאני, את האדם שבי, וברגע אחד אני חוזר לאחת מעשרת הדיברות שלי, האמונה שכבוד האדם הוא העיקר עבורי.

אני נכנס לבית הקפה, מציג עצמי ומבקש רשות לצלם את הילדה ששמה ענאל. ההורים פתוחים ומאשרים. אני שמח שחזרתי למרכז שלי, הסכמתי לוותר על הפיתוי לצלם מבלי לשאול, לקחת סיכון שהם לא יאשרו ושאפסיד את חווית ההצלחה יחד עם הסיכוי לאישור ולתצלום טוב. טוב כי הסכמתי לאפשרות לחוות את העוצמה של ההסכמה, של ה"להעז לוותר" בשביל להיות הבן אדם שאני רוצה להיות.

המורכבות שנוצרה כאן הפכה לרגע מופלא ולצילום קסום בזכות המאמץ שנדרשתי אליו על מנת לחזור ללב שלי. המושג אומץ לב לא תמיד עוסק במעשי גבורה, אומץ לב הוא המאמץ שנדרש על מנת לחזור ללב.

חזרתי לזוג ולענאל, שהמשיכה לצפות בהם מהחלון. כל ההתרחשות ביניהם נראתה לי כמו מתוך סרט. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך נוצרות תמונות, דימויים קולנועיים ככה בכזו פשטות. אלישר פונה לאנטוניה, מביט אליי, ואומר "את רואה, זו דרך מופלאה של אמן ללכת עם הרצון שלו. הבן אדם ראה אותנו, עצר את רכבו, ירד לצלם את מה שהוא אוהב, ככה ממקום פשוט הוא מוצא את אשר הוא רוצה ונהנה. מעורר השראה. כזה אמן הייתי רוצה להיות, חי את האמנות ושלם עם מה שאני עושה".

התרגשתי מדבריו. לקבל חיזוק כזה לדרכי בדיוק שבחרתי לדבוק בצו הלב. הודיתי לו וסיפרתי לשניהם שאני לומד לחיות בתוך מציאויות מורכבות. מורכבות עם עצמי, ומורכבות בקשר עם אנשים.

אמרתי להם שהחיים וצילום הרחוב מפגישים אותי עם אנשים שונים, כל אחד עם שאיפות שונות ורצונות שונים. יש לי הרבה רגעים שבירים ומורכבים במסע שלי כאדם וכצלם ואני עכשיו בשיעור של ללמוד להסכים שהחיים מורכבים והמסלול המיטיב והמתגמל ביותר הוא להקשיב ללב ודרך הישר והפשוט, לעבור מההבנה שלא רק ש"אין מסובך, יש מורכב" אלא שהמורכב הוא פוטנציאל למופלא.


אלישר גירשוביץ:


"המפגש איתך היה מיוחד ומלא השראה, נהנתי לקרוא את החוויה שלך מתהליך הצילום שהיה מלא קסם גם בחוויה שלי


תודה על שאיפשרת לי לראות שאין מסובך, יש מורכב שיכל להיות מאוד פשוט כשמביטים בו בעיניים רעבות וטובות."





"נינו יקר,

כל כך יפה לשמוע את פעימת הלב שלך דרך הכתיבה המדוייקת (עבורי לפחות).
הזכרת לי על מקום חסום שיכול להיפתח ועל דבקות ברצון ואני מודה לך על כך.
אני שמחה שיש לאנשים הזדמנות לפגוש את הלב שלהם דרך המדור שלך.
שיהיו לך ימים מופלאים,
באהבה, לילך"


"נינו היקר,

מדי עם אני נכנסת לבלוג שלך ולטור שלך בNRG.
 נדהמת כל פעם מחדש מיכולות הצילום שלך שתופסות רגעים שמבחינתי רגעים קטנים שמוסיפים טעם לחיים..
 רגעים קטנים וקסומים שלא זוכים למספיק הערכה מצידנו.
אתה, בכישוריך, מצליח לתפוס רגעים אלו בצורה קסומה ונעימה כל כך..
תודה לך על רגעים קטנים של רוגע ונינוחות.. רגעים קטנים של קסם ושלווה..
כל כך נהנית מעבודתך. חשבתי שתרצה לשמוע זאת, שוב..
שיהיה לך המשך יום נפלא!
מאיה."

בקפה גורג'

חוץ/פנים -7- מאי סלע פלורנטין

"המשחק מאפשר לי להכנס לחיים של אחרים,לגלות עולמות חדשים ,ובעיקר ללמוד להיות נוכחת ברגע", מאי סלע 24 לומדת משחק בסימנר הקיבוצים, שמחה עם הבחירה שלה,פלורנטינית בשנתייים וחצי האחרונות ,נפגשנו לאחרונה ב"הייד פארק" בלוינסקי.
שמחתי לשמוע עד כמה הלימוד מעשיר ומאפשר לה לגדול להתעצם כאדם .
סיפרתי לה על הפרויקט חוץ/פנים שהתחלתי בו לפני כמה חודשים ,הליכה יחד עם המצולמים אל תוך הבית ,כניסה למרחב האינטימי, אמרתי לה שכל מפגש כזה מאפשר גם לי גדילה והליכה למרחב חדש ,לא נודע עבורי.
אני  מאוד שמח על הקשר הזה עם מאי ועוד צעירים שפותחים בפני בשמחה ובאמון את עולמם ברחובות פלורנטין.
זהו מהלך של התנסות , תהליך יצירה, תעוד מסורתי בו אני חוזר שוב ושוב  לרחוב, לשכונה ,לעיר.
דרך מפגשי צילום ויצירת דימויים ,  אני שמח לראות שתוך כדי תנועה מתהווה לו מסמך אנושי מרתק של תקופה.
תודה מאי.





בת מהקסבה בפלורנטין

מסיבת רחוב בלוינסקי יומולדת 41 ליום טוב פתחו שולחן מפנק

בפייסבוק כתבו מסיבה רחוב מפנקת בשמונה,הקדמתי כצלם למדתי שהארוע מתחיל
הרבה לפני תחילתו ,ברגע שלפני יש לא נודע מסקרן.
אח"כ פתחו שולחן מפנק לכל דיכפין וחילקו הרבה מהטובין של החנות
ושוב אותה אחוות רחוב כמו בהייד פארק, משאית הזבל של חזי ושני הפועלים שאיתו
הוזמנו בשמחה לעצור ולטעום, חיבורים מרגשים של אנשי רחוב בדרום ת"א.

ליאורה מפגש בגלידריה אניטה פלורנטין.

את ליאורה פגשתי בפלורנטין ביקרה את ניר ידיד , ישבה עם כלבה ברקע על הקיר ציוריו של חברי יונתן כיס לב.
ביקשתי לצלמה, "לא כך פשוט לי".  הנחתי למצלמה ,הסתקרנתי למקור השם שלה , סיפרתי לה שאימי היתה ציירת ליאורה, במקור לורה נולדה בברלין.  "הורי קראו לי עלם צהייה שזה עולם השמש באמהרית, חיפשו מה הכי קרוב בעברית-ליאורה ".
 קיימנו מפגש של הכרות  מהלך של דיבור  לב פשוט ונוגע,  מאוד שמחתי  למפגש שבמהלכו  גם נפתחה ליאורה מבחירה עמוקה שלה לאפשר לי לצלם אותה כך פשוט על טבעה היפה , תודה ליאורה.

דודי - כבר בתוך יצירה בדרך להקמת חדר חזרות.

שרה מפגש בסיטי קפה

רשמי חג ברחובות תל אביב

אנחנו כבר רגע אחרי החג, בחרתי להעלות כמה תצלומים מהדלקות חנוכה ברחובות פלורנטין ובקפה גורג, פגשתי רצון עמוק של צעירים לעצור ולהתחבר למועד, מרגש לראות שלא נתנו לשגרת הרחוב לפוגג את הרצון לחגוג גם יחד.
אני מניח כאן ברכה שכתבה חברה יקרה, אביגיל גרץ, אישה צעירה, חמה וחכמה ,ברכת חנוכה אלטרנטיבית , עבורי המפגש המחבר בין "מאין אנו באים" ומחדש את "לאן אנו הולכים" מפעים ומרגש. תודה לאביגיל שמוצאת דרכים לחבר שורשים ומסורות לכאן ועכשיו.

ברוכים החיים שנוצרו עבורנו,בדומה לנרות הללו- חיים בצבעים שונים
בלהבות נבדלות ודומות, ברווחים סדורים וסתורים.
ברוכה החלטתנו שלנו ,להמשיך ולקיים את מסורת אבותינו ואמותינו.
מי ייתן ונמשיך לחגוג את הרגעים.
את אלו שהיו בזמנים ההם ובעיקר את אלו של הזמן הזה.

נינו היקר
רגילה לראות אותך בין קורות העץ של ביתכם הקסום. רגילה לשמוע אותך לצד תחיה החכמה כל-כך.
כיף גדול והתרגשות ענקית לראות את צילומיך, לחוש את החיים זורמים, את פעימת הלב שלך ושל המצולמים. אתה אדם מיוחד, עם נפש גדולה וראייה ייחודית לרוחב ולעומק, אל לב הדברים.
אוסי אבידן

כמה התגעגעתי לזה
בזמן החג הרגשתי כ"כ מנותקת בדירה המדהימה במנהטן.
מחד, הייתה אווירה חורפית, חגיגית וגרנדיוזית
מאידך, זה היה חורף בודד כזה, עם חג שלא נוגע לליבי בכלל וגרנדיוזיות של שופינג והיסטריה.
בדיוק בתמונות האלו חשקתי- בפשטות! anabelle

סימן בדרך: עדשת הרוח של נינו הרמן

שוב ושוב אני לומד שאין סימנים המכוונים דרך. אבל לפעמים, בדיוק כשהכול נראה חסר סיכוי, עולה הנס. הקירות שנראו חסומים נפתחים. ולפעמים לא. נינו הרמן מצלם את נטלי, בר פלורנטיני.

כל אחד רואה את המציאות אחרת. אולי בכלל אי אפשר לומר "המציאות היא כזאת", או "ככה הם החיים" - כי לכל אחד יש סרט משלו וכל הזמן כל אחד מספר את הסיפור של עצמו. השאלה היא איזה סיפור נספר ואם אנחנו יכולים לראות שיש לנו את האפשרות לסיפור חדש, כמו לעשות "סטופ" על סרט לא אהוב ולבחור באחד אחר, ובכלל להבין שמה שנראה לנו סיפור ודאי וסגור הוא רק סיפור.


כשאני יוצא לרחוב יש בי התכוונות מאוד ברורה. לזַמֵן, למצוא, לברוא מציאויות שיש בהן דימויים, תאורה וסיטואציות הכי יומיומיים מחד, וקסם אחר מאידך; לחפש סיפור אחר. אני מאמין שכמו בצילום כך בחיים: אתה בורא את המציאות של חייך במובן העמוק, והרצון העמוק שלי הוא לאפשר לאנשים נוספים להתחבר למקום הזה. מקום שמבקש ביציאה לרחוב, לחיים, ללמוד להתבונן ברגעים הקטנים שיש בהם חיבור בין אדם לחברו. רגעים שיש בהם אנושיות, אמון, הבנה שאין משהו יותר גדול מהיום, מעכשיו, שאפשר לראות את הפנינה גם בתוך הרגע השגור והמוכר.

בבסיס ההתכוונות שלי, כשאני יוצא למרחב השוקק חיים, יש בי אמונה שבכל רגע יש פוטנציאל של חיים, של שמחה, של יצירה ושל שינוי. אולי זה גם מה שמאפשר לי ללכת קצת אל מעבר לפְשָט, אל מעבר לנגלה, ובאמצעות הדמיון והצילום להקפיץ את המציאות למרחב אחר. זה גם משרת את ההבנה העמוקה לפיה החיים הם בסופו של דבר סרט, ושאתה התסריטאי, הבמאי, המפיק, הצלם וגם הקהל, ושכל אחד יכול לברוא את הסרט שלו וליצור את עולמו.

את נטלי פגשתי בבר קטן בפלורנטין, בשעת בין ערביים. ראיתי אותה נפרדת מבן זוג, ראיתי רגעים של אינטימיות שהקסימו אותי. ביקשתי לצלם אותם יחד והם נענו, אבל זה כבר לא היה הרגע ההוא שראיתי קודם. לרגע עלתה בי תחושת פספוס. החמצה. ברגעים כאלו אני נדרש לגמישות בתוכי, לפנות מקום לצילום הבא, לרגע הבא. ללמוד לדעת להיפרד מהר. צילום הרחוב מאמן אותי לגמישות הזו. אני מודה שזה לא תמיד פשוט, אבל הפעם הצלחתי.

ראיתי אותה נפרדת מבן זוג, ראיתי רגעים של אינטימיות. נטלי צילום: נינו הרמן

מצויד באישור ובהסכמה של נטלי המשכתי לצלם אותה לבד, להתבונן בה מסתובבת בבר שהחל להחשיך. רגעים ארוכים ניסיתי למצוא סיטואציה שיש בה עניין, ובעיקר אור. מרחב הבר החשוך נראה חסר סיכוי, אבל אני ממשיך בהתבוננות. אין לי מושג מאיפה זה ייפתח, אבל אני נאמן לפעימת הלב שמזהה כאן סיכוי עם הבחורה הזו, דווקא במרחב הזה.

ואני לא מוותר על הסיכוי הזה שאיש לא הבטיח לי. קיימת התחושה, כמו חיידק של בימאי, ואני נשאר. עכשיו היא ניגשת למחשב... וואוו! הפנים היפים שלה נפתחים, מסך המחשב מאיר אותה באור חיוור כחלחל, וזה מספיק. זה מדויק. אני מצלם וחש שיש לי את הרגע שייחלתי לו. איזו שמחה. כשאני חוזר הביתה ומשחזר את הרגע, אני מבין שזה צירוף של דבקות ברצון ואמונה שייפתח משהו בעיתוי הנכון. עשיתי את כל הפעולות הדרושות להיווצרות הרגע וסמכתי על היקום שיביא לי את זה.

עם הזמן אני מבין שהצלחה כזו זה לא דבר מצטבר, שאי אפשר ללמוד כלום מההתנסות הזו, מלבד לדבוק ברצון. שוב ושוב אני לומד שאין סימנים המכוונים דרך, ואין מישהו האומר לכאן או לכאן. לפעמים, בדיוק כשהכול נראה חסר סיכוי, עולה הנס. הקירות שנראו חסומים – נפתחים. לפעמים לא, אבל זה מרחב ההתנסות שאני כל כך מאמין בו, זה מרחב החיים שמזמין אותנו לנסות שוב ושוב עד שיתרחש הנס.

אני מברך את עצמי על שלא ויתרתי, אני מברך את נטלי שהסכימה לכל הריקוד הזה סביבה, אני מברך את עוצמת הטכנולוגיה הדיגיטלית שמאפשרת לי לעבור ברגע ממצב של חושך לאור. זה ממש לברוא יש מאין. והתצלום, התצלום עצמו נראה כאילו צולם על סט של סרט. רחוק מהמובן מאליו של מישהי שפותחת קופה במחשב. המעבר המהיר הזה, בין המציאות חסרת הזוהר לדימוי קולנועי מושלם, מפעים אותי בכל פעם מחדש.

בחוויה שלי, גם במערכות היחסים המורכבות שלנו - כהורים לילדים או עם בני הזוג - יש רגעים שבהם מה שנחווה כקיר חסום ואטום הופך לפתוח ולחדש, ושוב המפתח הוא לא להקשיב לקולות "זה לא אפשרי", או "זה הסיפור והוא תמיד היה ותמיד יהיה." מצד אחד, להפסיק להטיל ספק בכל דבר מתוך הרגל - ומצד שני לא להפסיק להטיל ספק איפה שצריך, ובעיקר להקשיב ללב עד שפתאום מתגלה הדלת. נפתח סדק, נכנס אור.


אני יודע שעל פניו זה לא קשור, אבל אני מאמין שגם בסכסוך הגדול שלנו עם בני דודינו הערבים יש סיכוי להפוך את המורכב למופלא, וזה יכול להתרחש אם נזכור שבסופו של יום כולנו בני אדם; שאין טובים ורעים בסיפור הזה. שנראה, בכלל, שזה סיפור, ושאנחנו כנראה בוחרים לראות אותו סגור וחשוך וחסר סיכוי. אם נסכים לדבוק בסיפור לפיו בסופו של יום כולנו בני אדם עם אור וצל, עם החמצות אבל גם עם חיפוש אחר הטוב, אם נסכים להאמין לכל אלו, אפשר שהמציאות המורכבת תיהפך לסיפור יותר פשוט.



נינו,

רק רציתי לומר תודה. תודה על הכתיבה המדהימה, על הכנות ועל הרגש שאני כל כך מתחברת אליו בכתיבה שלך.
הן בבלוג והן בטור במעריב. תודה על תצלומים מדהימים שכל פעם מחדש מזכירים לי למה עברתי לגור כאן, בתל אביב.
יש בך קסם ועצמה שקשה לתאר. היה לי חשוב להגיד לך את זה, ולומר לך כמה אני מוקירה ומעריכה את עבודתך.
למרות ההיכרות הקצרה שלנו, ולמרות שלא יוצא לנו לשבת ולדבר, אני מרגישה קרובה ולו רק בגלל הכתיבה.
אז שוב תודה, אתה אדם מקסים, עם אישיות כובשת. נדירה.
מאיה נחום.

אלינה סיטי קפה פלורנטין

..."אז שברתי לי את הרגל ביום שלישי" - נתלי חוזרת לקסבה...

זוית רחבה פוטובלוג חדש של נינו הרמן באתר "במחשבה שניה"

    
     שלום לכולם.
     בעקבות כתבות על הייד פארק הוזמנתי לפתוח בלוג באתר "במחשבה שניה" .
     עבורי זו הזדמנות משמחת להביא את פעימת הלב לעוד מרחבים.
     זו גם הסיבה שבחרתי להעלות את ערבות הפעימות כפוסט ראשון.
     בזוית רחבה אציג עבודות נבחרות בצילום ובכתיבה מתהליכי יצירה וכן אציג יוצרים מוערכים הקשורים בחיי.
     זהו מרחב חדש עבורי שאשמח ליצור ולחקור את האפשרויות הנוספות שהוא מניח בפני.
     אני מזמין גם אתכם  לחבור יחד איתי לאתר וליופי שהוא מביא.
     בידידות רבה.
     נינו




מתוך הטקסט הפותח באתר :"צילום עבורי מקפל בתוכו הרבה מעבר לתוצאה ,הזדמנות לפגוש, ליצור לברוא מערכות         יחסים של הסכמה ואמון . צילום עבורי הוא כלי משפיע עוד הרבה לפני הולדת התצלום עצמו.
 מאז שחזרתי לצילום אני בהתנסות אחרת משהכרתי כצלם עיתונות. בתהליך היצירה אני מבקש את הסכמת ואמון      המצולמים .אני מאמין שהסכמת המצולם להכניס אותי לעולמו , מאפשרים לי ולו לחצות את מחסום הלבד ולהביא משהו אנושי ואינטימי מהחיים.
אני מוותר על המקוריות של הרגע ,כדי ליצור את ההסכמה ואז מחכה לרגע הבא , רגע מכונן של חוסר מודעות המצולם שמביא בסופו של דבר לשילוב בין ריאליזם יומיומי אותנטי ונגיעות בדימויים קולנועיים.
הצילום מאפשר לי להזמין את הצופה לחוות יחד איתי את רגעי הקסם של העולם הזה. כמה פשוט ליצור ולברוא שבאים ממקום מכבד ואוהב. זוית רחבה בא להציג עבודות נבחרות בצילום ובכתיבה מתהליכי יצירה אילו וכן להציג יוצרים מוערכים הקשורים בחיי."
נינו



הייד פארק 4 בלוינסקי

 אתמול התקיים הייד פארק מס 4 , רוב הערב ישבתי והתבוננתי בשמחה בהתרחשות של המפגש המפעים הזה.

יוסף הנחה ערב מיוחד ועלו דוברים רבים, עבורי שיא הערב היה שעברה משאית הזבל וחצתה את המרחב בין יוסף שעל הבמה והקהל שיושב מול, המשאית האטה קצת ויוסף ברך את עובדי הזבל  מחווה אמיתי מכל הלב ,הצטרפו אליו בתשואות רמות כל יושבי הרחוב שהתחברו לברכתו, רגע מרגש ואמיתי של חיבורי לב פשוטים .