זיכרון 2021

 פינת הזכרון בנטף, הבחור הצעיר המתבונן אינו קשור לכתוב.

 

יש ילדים שמתגייסים ולעולם לא חוזרים, עבור משפחתם, כל ימות השנה הם ימות זיכרון.

 

ויש שחוזרים פגועים בגופם, מהצלקות שרואים עליהם אפשר רק לדמיין מה עברו..

 

יש החוזרים שלמים בגופם,

אך למרות שיצאו מן הקרבות,

הקרבות לא יצאו מקרבם...

 

תשעה טנקים תקועים תחת אש בעומק לבנון, בשיא החורף הקפוא עד כאב של 1992.

שריקות ארוכות מלמעלה ואז פיצוצים מסביב ללא הפסקה.  

הקליעים והטילים עפים מכל הכיוונים ולא ברור מי ירה אותם ועל מי.

אנחנו מתפעלים את הנשקים גם עם השיניים כי אין מספיק ידיים.

 

הטנק שלי נתקע לפתע חשוף על ראש הגבעה.
אני צועק לנהג שחייבים לזוז, הוא צורח שכולנו נמות ושהוא לא יכול ללחוץ על הגז, שהרגליים שלו משותקות...

 

אנחנו רטובים וקפואים כל כך וכמעט ואין מה לאכול..

אני לובש את מעיל הרוח המחורר והמוכתם בדם של אחד ההרוגים..

מנסה להבין היכן בגוף פגע הקליע.

 

אנחנו מותשים,  אך גם בלילה אי אפשר לעצום עיניים כי מישהו עלול לטפס בשקט על הטנק עם סכין או רימון ביד.

הזחלים של רוב הטנקים נקרעים תחת הסלעים הקשים של לבנון,

אנו נלחמים גם בטנקים עצמם.

 

וחוץ מלשרוד, אף אחד, לא יודע באמת מה צריך לעשות..

 

ברגע מסויים של בהירות, למרות הסיכון וגשם הפצצות,

החלטתי לעצור הכל    

ולהסתכל למלחמה בעיניים..

הוצאתי את גופי גבוה מחוץ לצריח,

והבטתי  לאט  לאט  סביב.

 

מה שראיתי שם, לעולם לא יצא ממני מאז:

באותו הרגע, חזיתי בריק העצום והנורא של מלחמה.

בתפלות הכי מרה שיכולתי לדמיין שקיימת. 

 

 

אין מקום להרגיש ואין שימוש לפחד, חייבים לתפקד ללא הפסקה.

 

בבוקר, כשאנו גוררים אחד את השני בחזרה לגבול נקלענו שוב, שלושה טנקים, למארב של הפצצה כבדה בואדי כשהזחלים שוב קרועים. 

ותחת אש תופת שלא ידוע מאין באה, פרצתי מהקיפאון המשתק, שלפתי את הצוות החוצה מאחד הטנקים. ובכוחות משותפים הצלחנו לתקן את הזחל שנקרע, להחלץ משם ולהציל מטבח ומוות בטוח את שלושת צוותי הטנקים.

 

במקרה   לא נהרגתי.

ואפילו חזרתי הביתה שלם בגופי.

 

מי שנשאר בחיים וחזר,

לפעמים רק רוצה לשכוח...

אך הזיכרון, וכל תא ותא בגוף לא נותנים מנוח.

 

גם היום, הרבה שנים אחרי, האירועים חוזרים,

באלפי צורות, קולות וריחות…

 

הכדורים השורקים... נשמעים בכל צפירת מכונית בכביש.

ירי הפגזים... בטריקת דלת הארון שבחדר השינה.

הפצצות... בכל חריקת נעלים או מכת פטיש רחוקה ..

 

הבשר על האש וזיקוקי יום העצמאות הם סיוט.

 

דריכות אין סופית ללא מנוחה.

וכשכבר מצליחים להרדם,

מגיעים חלומות האימה.

 

זוהי רשימה מקוצרת מאוד..

ולא דיברנו עוד על המחיר שמשלמת

המשפחה.

 

רבים מאלו שחזרו, לא מעזים אפילו לבקש הכרה מהמדינה.

הם כבר שמעו מאחרים שניסו, על דרך היסורים וההשפלות בוועדות.

עבורם, שדה הקרב הזה, הוא אחד יותר מדי..

 

לעיתים, אני לא יודע כמו מי הייתי רוצה להיות:
כמו הנהג שלי שצרח ופרק הכל במקום?

אולי הוא, השאיר את הקרב בקרב, ולא נושא אותו עדיין?

 

או כמו החבר שמסרב לשחזר איתי את חלקי הזכרונות האבודים?

אולי הדחקה עדיפה?

 

ואולי חווית המסוגלות הזאת תחת אש בואדי.

היא שנשארה ומצילה אותי שלא אפול לדיכאונות עמוקים, סיוטים, חוסר יכולת להתרכז, התפרצויות זעם ובריחה אין סופית מאינטימיות..
שהנם חלק מהיום יום של רבים שחזרו..
ועוד כה רבים שהם אפילו לא מאובחנים, לא מבינים את הקשר, לא מעובדים ולא מטופלים..

תקשיבו גם להם.. 

ומה היו המתים מספרים לנו אילו יכלו לדבר?

 

 

אולי אם היינו מעזים לראות את מחירה המלא של המלחמה,

אם היינו באמת מבינים את הדיי הסבל לדורותיו,

אולי אם היינו זוכרים יותר-

 

היינו עושים הכל בכדי להמנע מדרכי מלחמה, אלימות וניתוק.

ובוחרים בדרכי שלום, הקשבה וחיבור.

 

דואגים בכל מאודנו שיהיה הרוג אחד פחות, סיוט אחד פחות,

 

פחות חושך,

ויותר אור..

 

בואו, נשמור על החיים.

יאיר 2021

על התבוננות .

 

אני  מצלם את האור שמקרינים אלי

בני אדם, טבע דומם .

מוצא טביעות אצבע של אהבה שהורישו לי הורי.

חוט סמוי מחבר אותי לאותה אנרגיה

מופלאה שהורישו  לי הורי, עדות יקרה.

כל אותן מילים מחזקות עיצבו אותי

ברצף  של שנים רבות.

 

אמא סיפרה המון, התגעגעה למולדתה גרמניה.

עזבה שם בית, ילדות ,תרבות, שורשים.

אמא נולדה תאומה. חוויתי אותה כבת יחידה.

היו  לה שתי מולדות.

 

קיץ, מחצית שניה של שנות השמונים,

טיול אחרון עם אמא באירופה.    

לראות את מתחם הנזירים הדומיניקני

שהפך למוזיאון בקולמר.

מהטיול הזה נשאר אלבום משפחה תמים.

אחרי מותו של יאיר שלפנו מתוכו תצלום,

יאיר מתבונן בישו הצלוב.

ציור ענק של גרינוולד על לוחות עץ.

עמד שם, לא יכול היה להיפרד מהמראה, כאילו נגע שם בנצח.

אני מביט מנסה להבין מה נע אל מולו בעומדו שם.

האם ידע יאיר את סופו? מה סיפרה לו נשמתו.

 

אני חי מחדש רגעים שלא היו בעבר.

אנחנו יותר מזיכרון .

הזמן מאפשר לסיפורים להתגלות ,להיבנות.

איפה הייתה אמא  אז כשיאיר עצר להתבונן?

היא לא סיפרה לנו דבר על משמעות התמונה בחייה.

 

חורף 2020 אנחנו בסגר, מארחים את רוסטי חברנו שבא מברלין, עובר אורח בחיינו.

פתחנו  יחד את הקובץ "פחד" שכתבה אמא שלנו, לורה בהיותה בת 22 בהולנד 1942.

סיפור מצמרר אותו כתבה  בגרמנית בזמן המלחמה בעת שהסתתרה במחבוא באמסטרדם.

שנתיים אחרי שאחיה התאום הייני הוצא להורג במטהאוזן בהיותו בן 20.

 

על כוננית הספרים בסלון ביתנו ניצב צילום של יאיר, הדפסתי אותו לתערוכה עובר אורח.

רוסטי הקריא לנו כל יום מתוך "פחד" עמוד או שניים.

יחד עברנו את החוויה שאמא מתארת. 

נקודת מפנה מפתיעה, התרחשה כשהגיעה לתיאור שכתבה אמא על הציור של גרינוולד,

..."הוא התקרב לתמונה. ישו היה תלוי על הצלב. עייף ומותש, ראשו צונח על גופו. גופו הביע סבל "...

עצרנו את הקריאה. מטולטלים מהחיבור לתמונה של יאיר.

בעומק החיים יש סוד ,שלרגע נדמה שעוד קצת מתפענח. יאיר חי 20 שנה .כמו הייני.

חנניה, קראו לי הורי , לזכרו של הייני ,האל חנן אותי.

מה זה אומר חנן?

בסרט שיצרתי בשנת האבל הראשונה יש סצנה בה רואים את יאיר בחדר אורז תיק לקראת הגיוס כשהוא מראה ומסביר ליהונתן ואילה חבריו הקרובים המלווים אותו,מה הוא לוקח איתו לגיוס, אורז תחבושות גזה ומשחות "שלא אני אפצע"

אני מתבונן בקטע הזה בסרט, שוב אותו הסוד, מה הרגיש, מה ידעה נשמתו.

 

בחודשים האחרונים חיפשתי שותפים לכתיבה.

כל כך הרבה עולמות שאני חי בתוכם מבקשים להיראות.

לקראת יום השנה ה21  גמלה בליבי החלטה לנסות לכתוב את הסיפור הזה.

 כהרגלי לפני כתיבה אני פותח ספר כמו קלף מדריך,

נמשכתי לספר  "על התבוננות" של  ג'ון ברג'ר.

זה ספר שטרם פתחתי, שהיה מונח על המדף מחכה ליעודו

נפתח לי פרק "בין שני קולמרים " 1973

סיפור מסעו של הסופר פעמיים בשנים שונות לאותה יצירה בקולמר

נדהמתי, עד כמה יש יד מכוונת.

 

"מסתכלים בעיניים אחד לשני, מקשיבים באוזן, זה נקרא שפת הלב סבא ".

אני מתגעגע לעתיד והוא מתקרב בקפיצות

אני מייחל ליום שערבי ישראל יהיו אזרחים שווי זכויות

הצבעתי גנץ לא בשל דעותיו הפוליטיות , ראיתי אדם שניסה אחרת

ראיתי איך עושים לו לינץ , התעוררתי בבוקר הבחירות עם בהירות ,רציתי לחזק אותו כאדם.

זוכר את דדו רא"ל דוד אלעזר רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים , שמת ששברון הלב שלו

זו היתה טראומה עבורי של אי צדק שנעשה לאדם יקר .

מאמין בכוח הנשי ,אילו יכולתי להצביע יותר מפעם אז לגמרי מירב ואיבתיסם.

אחזק אותן ביום יום , במעשה , בברכה ובשיח

המציאות שהכרנו משנה פניה, הכל בתנועה מהירה , אנחנו בעיצומה של טלטלה עולמית ,

הולכים ללא נודע , יש את הרגע , שבו עוסקים בספירת קולות , ויש מגמות גדולות מאיתנו

ככל שירבו השקר והכזב הן יקרבו את קץ השיטה הקיימת .

מאמין באדם , רואה את נכדי בן ה4 שסיפר לי איך מיישבים סכסוך בגן שלו

"מסתכלים בעיניים  אחד לשני, מקשיבים באוזן, זה נקרא שפת הלב סבא ".

בדרך הביתה חורף 2021

 

זוכר עצמי כילד מתבונן על רגלי האנשים המדלגים בקלות לא עוצרים אפילו לשנייה.

המדרגות המסוימות האלו היו בבית שגרתי יחד עם אמיר וורדה בשנות השבעים, רחוב כרמיה , מושבה גרמנית , ירושלים .
העלייה והירידה מהם היו מבחן יומי עבורי . 

כמו כל שאר המדרגות בבמות העולם עליהם קיפצתי במסעותיי כצלם .
זוכר עצמי כילד מתבונן על רגלי האנשים המדלגים בקלות לא עוצרים אפילו לשנייה.
מהבית הזה בו חגגנו את נעורינו יצאתי למאות משימות צילום כצלם החדשות של "מעריב "ירושלים .

 רק בשנים האחרונות אני חש מוגבלות , אז זה דרש ממני תשומת לב ומחשבה איך להתמודד.

 התהלכתי, חייתי בחוויה שהכל אפשרי , גם עכשיו .
את הצילום הזה של סלון ביתנו מצאתי לאחרונה, הפטיפון לא הפסיק לנגן,

זו הייתה חגיגה גדולה. מה התרחש רגע לפני , מה היה אחר כך, זה לא באמת חשוב .

התצלום הזה כמו רגע מתומצת של חיים עבורי , עיני הולידו אותו אז .
הוא בהחלט שייך לעולם של אתמול .

סתם יום של חול

 

אמרו שמחר נתעורר לשלג

 

געגועים לנכדים / סגר שלישי

 

דיוקן עצמי .

 

הר הרוח

 

מאד אהבתי את סבתא פאולה.

לא רק אנשים חיים נאספים בי ,בכל פעם שאני עובר בצומת הזה של עזה-האר"י-מטודלה, עולה בי רצון לעצור ב"זיגמונד" - ביסטרו שכונתי קטן שהפך למוסד מיתולוגי. בחופשות הקיץ של שנות ילדותי הייתי עולה לסבתא שלי שגרה כאן ממש. ירושלים של שנות השישים הייתה ירושלים שלמה, אחרת מזו שחוברה לה יחדיו.

בכניסה לחדר המדרגות עדיין ניצב קיר הלבנים שהוקם כדי להגן על הבאים מפני הפגזות. זו הייתה החזית במלחמת השחרור. הזמן כאן עצר מלכת. חדר מדרגות חשוך אפל וקריר, אותו ריח לוקח אותי לאותם ביקורים שהיו עבורי כמו חוויה של חו"ל. גם ערבי הקיץ הצוננים של ירושלים והדיבור שהתקיים רק בגרמנית שלאט לאט אני שוכח .

גם בסלון ביתנו שבנטף אני פוגש את סבתא יום יום כשאני נח על הספה בסלון דירתה עבורי זו הייתה מיטת ילדותי .סבתא הייתה אחות במלחמת העולם הראשונה שכשחליתי בפוליו בגיל שנתיים עברה לגור איתנו בתל אביב לטפל בי . לא ידעתי זאת עד לאחרונה, אחותי סיפרה לי זאת בהקשר לסגר ולחוויה שלה כילדה בת 6 שנאסר עליה ללכת לבית הספר למעלה משבוע כשחליתי.

מאד אהבתי את סבתא פאולה. מגיל 10 בחרתי לנסוע אליה לבד, סוג של התבגרות , ככה בכיף עצום העברתי בביתה בשכונת רחביה בירושלים את חופשות קיץ. בכל דירות הבית גרו אלמנות של מנהיגים ציוניים. המפגש איתן ועם סבתא חשף בי מרחב אחר שלא הכרתי, עיניה הביקורתיות התרככו שהביטה בי. האהבה שלה הייתה כה אחרת מזו שחוויתי מהורי.

אהבתי את המטבח הצ'כי של סבתא ,כופתאות לחם,"שפצלי " נטיפי בצק ,בצקיות ,שהיתה מגישה עם בשר או צלי ברוטב שום לבן . הכל נעשה סמוך לארוחה, במטבח הקטן היו שני שרפרפי קש הייתי יושב צופה בהכנת פרורי לחם ביתיים משארית לחם ברמן שקניתי בתחילת השבוע .

סבתא פאולה גם הייתה הגשר לסבא שדיוקנו מביט בי בעניים בוחנות וחודרות, ניצב ממוסגר על רדיאטור החימום שבחדרה, סבי נפטר בשנת 1940. יש בינינו חיבור אחר, של מעבר. חיבור שהחל בחיים האלו אז.

במרתף הבית אצרה סבתא בארגזים מסודרים את תולדות המהפכה הציונית שסבא לקח בה חלק פעיל. לשם מה שמרה סבתא על כל אילו? מעולם לא סיפרה וגם לא שאלתי. כבר אז התקיים בי מסע פנימה לתוך נפש הילד הסקרנית שלי, מלאת הדמיון, שהוליכה אותי לחבור לעברו של סבא. במידה מסוימת גם לחלקים מעברו של אבא שלי גבי שלא הרבה לדבר על עצמו, שלא שיתף מה עבר עליו, בילדותו ובכלל.

במהלך השנים חקרתי מאיפה שאב אבי את כוח האהבה שהעניק לנו. ככל שהעמקתי נגלה לי שהוא ייצר אותה. אבא היה כמו בית חרושת קטן של אהבה. התנאים שגדל בבית סבא הוגו וסבתא פאולה לא בדיוק הביאו לו את שביקש, אני אומר זאת בזהירות ובכבוד לסבא הוגו שלא הכרתי ומאד מעריך את פועלו ולסבתא פאולה שזכיתי להכיר והייתה לי כאם שניה אוהבת מאד.

אולי חוויתי כנכד את שלא חווה אבי מאימו. מתוך מעט הסיפורים הבנו שהוא היה צריך ליצר אלטרנטיבה לחיים בבית הוריו והוא בחר לייצר אהבה.

סבתא פאולה נפטרה בגיל 96 הרבה אחרי אבי שנפטר בגיל 67 שניהם תרמו גופותיהם למדע.

בימים אילו אני מוסיף ערכים לאתר שלי באנגלית ,קורותיי כאדם וכאמן לא מתחילים בי, המפגש עם סבתא פאולה משתקף בחיי בדרכים רבות.

תגובות :

Ilana Alroy-Brosh

נינו יקר.כתבת נפלא.ממש מתרגשת מהפוסט הזה ומהתמונה עם החיוך שלה. כל כך שמחה על הקשר ששוב נוצר. גם אני אהבתי את סבתא פאולה שלכם. רק שלא סיפרת על ספירת האוטובוסים מהמרפסת ועל המשחקים במסדרון הארוך.😄 💕 ולא ידעתי על האוצרות במחסן. כן וגם בשבילי מפגש הזיגמונים לנצח יהיה מרים אדלר ופאולה הרמן ועדין מחפשת את חומת המגן מימייי מלחמת השחרור בכניסה ...



מנשקה פולק

נינו.....וואו. כאילו כתבתי על סבתי שגרה על יד. עזה 31.



Emmy Van Swaaij
Liebe Nino, es rührt mich, deine Worte über deinen Grosseltern und wie sie dich jetzt inspirieren. Ich bin so dankbar das wir in Kontakt gekommen sind. Du verbreitest die atmosphere von Liebe denen in deinen Familie herrschte und noch immer da ist. Deine grosseltern dürfen Stolz auf dich sein!



יהודית קונפורטי

נינו, כמה יפה כתבת על סבתא ועל הבית שלה, הריחות ומשחקי הצל והאור בחדר המדרגות! זכרונות ילדות טובים מאד שיש לנו מהבית שלה ומהילדות שלנו בכלל. תודה רבה!!!

חניטה קאופמן

מזל שהיתה לך סבתא. לנו לא היתה.

Uri Bruck

גם אמי נהגה להכין כופתאות או קציצות לחם. אוכל פשוט אבל טעים.



Doron Stern

נפלא. אני זוכר אותה!

הרישום (של לורה?) מצליח להעביר את השילוב של הכוח והעדינות...

המהפכה התיונית נתנה לרבים את ההזדמנות לגדול ולעשות מעבר למה שידעו שאפשר. בלי פרסום ובלי רהב - לא להשבר ולא להפסיק. גם כשקשה גם כשנראה חסר סיכוי...

את המורשת הזו הם והוריכם העבירו לכם...



Doron Stern תודה דונדי יקר ,איזה כיף לחבור לזכרונות ילדותנו חיבוק גדול.



Tikva Mulai

איזה מרגש אתה נינו יקר, קראתי והתרגשתי שאני שם אתך בתחנות החיים שסיפרת. תודה



Evyatar Reiter

לכל אחד מאיתנו היתה סבתא כזו🤣

סבתא שלי גרה בבן יהודה 152 בתל אביב. הסיפור שלך מזכיר לי אותה. בתור ילד ישבתי עם מצלמה במרפסת הארוכה שלה שצפתה על בן יהודה ובכל פעם שעבר אוטובוס דן בקו 4 צילמתי אותו...

בתיכון נהגתי לנסוע אליה בחופשים למסעות אין סופיים בחנויות תקליטים, ספורט ומעדני מזרע בתל אביב.. סוג של ילדות מלווה בהמון זכרונות טובים.

ישבתי שעות במרפסת שלה עם הרדיו טייפ שלי והקלטתי שעות שלמות מקול השלום.

עשיתי לה קניות, עישנו ביחד מארלבורו אדום וכל יום הכנתי לה על הרצפה בסלון עם המרצפות המצויירות את התערוכה היומית של התקליטים שנרכשו באותו יום.

אני זוכר כל יום וכל שעה מהביקורים הללו. זוכר את חנות הגריל בבן יהודה 2 ליד מוגרבי. משם קניתי לה ולי עוף שלם בגריל עם מנה ענקית של צ'יפס. סבא נפטר בשנת 81. גם הוא נהג לתת לי כסף לתקליטים. אמא לא אהבה את השנור הזה אבל קניתי המון. לעיתים הייתי רוכב אל ביתם עם אופני מירוץ מירושלים.

אחר כך אבא היה בא עם הסטיישן והיינו קושרים ת'אופניים לגג.

היו ימים שלא ישובו לצערי. 

Zvi Appel

פוסט מרגש של כבוד ואהבה מפעימים 

Nino Herman

 תודה 🙏 ❤️ רבה לך צבי יקר



Rafi Mann

מרגש ומעניין. תודה.



נורית אפשטיין

נני תודה על השיתוף. נחכה לספר. 

אסנת בראל

כתבת כל כך יפה ומעלה זיכרונות🌿גם לי הייתה סבתא (ייקית) שגרה ברחוב עזה 45 קצת למטה ממפגש הרחובות מטודלה והארי ואני הייתי באה מהקיבוץ לביקורים בשבתות ובחופשת הקיץ ומבקרת את הדודים והדודות שדיברו גרמנית וכיבדו אותי בעוגת תפוחים עם קצפת ובטוחה שירושלים מתחילה ברחוב האר"י ומסתיימת ברחוב רמב"ן



דליה גורדון

מרגש מאוד

 

סבא אני רוצה ללוות אותך

בבוקר היא כתבה
לא באת
שתי מילים
חוללו בי שמחה גדולה
פשוטה
הפתיעה את הלב
שתי מילים ליוו אותי בווטסאפ
שעות חסד
עד שבאו אחרות
פגשו את הדכדוך
את הכובד
נעצבתי
השלכתי עוגן דמיוני
למקום אחר
ביקשתי פסק זמן
בלילה כשנפרדתי מנכדי אלון אמר לי
אל תלך
התבוננו פנימה
מבט המבין דבר
ואז אמר
סבא אני רוצה ללוות אותך

                                ציור : ליאורה הרמן   http://loreherman.blogspot.com/

נמכרה במכירת הגיוס של גלריה מאיה

https://www.mayagallerytlv.com/product-page/%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%9F
גם אני משתתף במכירת הגיוס של גלריה מאיה לצורך המשך פעילותה כעמותה לקידום אמנים בתחילת דרכם ולתמיכה באמנים ישראלים בימים מאתגרים אלו.
למבחר עבודות: https://www.mayagallerytlv.com/crowdfunding-maya
50% מההכנסות של מכירת היצירות יועבר ישירות לאמנים

במחברת ריקה של אמא בעמוד האחרון מצאתי להפתעתי שיר שאבא כתב

אבא שלנו נפטר ב1- לנובמבר 1983 , נולד לשם פטר הרמן
אנחנו הכרנו אותו כגבי הרמן , למה שינה , למה פטר , למה גבריאל, לא סיפר.
גם לא שאלנו. אין את מי להאשים , אחריות משותפת , ככה זה בכלל בחיים,
בסוף הכל אחריות משותפת, תבדקו את זה .
במחברת ריקה של אמא בעמוד האחרון מצאתי להפתעתי שיר שאבא כתב
בכתב ידו עוברת כזו אנרגיה מחברת, לרגע שהיתי בדמיון חשבתי שהוא כתב את השיר
היו לו כישרונות שלא מימש. שוחחתי עם אחותי, הפנתה אותי למילים שבצד:
"זה תרגום מהולנדית או מגרמנית, מן הסתם קשור לציורים של אמא שמצאת "
הלכתי לחפש תמונה שלו מהימים ההם , כשהעלה על הכתב את התרגום .
בתרבות וספרות של שישי האחרון ב "הארץ" דוד גרוסמן כותב שיש צירופים
ש"מחוללים התרחבות מפתיעה של מחשבה ורגש" הוא אמר זאת בהקשר מילים.
מאד דיבר אלי, בכלל צירופים מרחיבים לי את הלב, "מחזקים את המערכת החיסונית"
כאן זה כמו לחבור למקורות ההשראה שלי, בימים אילו אנו מעדכנים את האתר שלי
מרחיבים את הערכים שבו, מקורות ההשראה שלי יקבלו מקום של כבוד .
ליבת ההתבוננות שלהם היא גם ליבת האמנות שבהם .
האור הזה מהבהב מתוך הלב.
שבוע טוב .

"בכתב ידו עוברת כזו אנרגיה מחברת, לרגע שהיתי בדמיון חשבתי שהוא כתב את השיר "

הלכתי לחפש תמונה שלו מהימים ההם , כשהעלה על הכתב את התרגום .

ציור של אמא ליאורה הרמן 

עין כרם -אבא מתרגם שירים .

צפיתי מרותק בשיירות עולות ויורדות...

 בהכנה לחורף

 

רז קונס:"..ואז תשלח היונה, יצוא ושוב יצוא ושוב , עד שנדע , כי קלו המים" .

. אולי הכי מדויק לרגע זה ערב שישי אוסף עצמי לחיבור ,ימים הרי גורל , מבקש לשחרר את שלמדתי השבוע מאנשים שפגשתי . בכמה פוסטים אניח כאן לא בסדר כרונולוגי את שעולה בי.
רז קונס, צעירה ירושלמית בת 30, סטודנטית למזרח תיכון, אסלאם וערבית ממייסדי מפגשי הנוער הישראלי־פלסטיני המתקיימים במרכז שורשים־ג'ודור בגוש עציון. בחורה אמיצה שמעיזה "להסתכל בעיניים לקושי ולחשוב איך להתקדם.

על הפרוייקט סיפרה כבר במפגשנו הקודם אז ביקשה שישאר ביננו , לאחרונה קיימה ראיון עם הודיה כריש חזוני/ מקור ראשון " ...אנחנו בונים יכולת הקשבה ופתיחות כדי להבין מה הסיפור שלי ומה הסיפור של העם שיושב פה על אותה חלקת אדמה, מתוך הבנה שאם רוצים ואם לא, אין ברירה אלא לנסות למצוא דרך משותפת. לא משנה אם נהיה מדינה אחת או שתיים, החיים שלנו ייגעו אחד בשני, נשפיע ונושפע אחד על השני".

שוחחנו גם על צבע ימים אילו הפלגנו וביקשתי אותה לקראת סיום לנסות לסכם .

רז :"לאסוף את הלמידות הקטנות לתיבת הנוח שלנו, שתשוט עד שתנודות המים ישקטו, ואז תשלח היונה, יצוא ושוב יצוא ושוב , עד שנדע , כי קלו המים" .

ישבנו במרפסת מרחק קורוני ,מצלם ומקליט עם הסמרטפון .המילים שלה מהדהדות בתוכי הרבה אחרי לכתה, ההקלטה מבקשת לדייק.

רז :"זה בדיוק מה שקורה לנו בחיים יש אור גדול... שזה לא יודעת ,,,האורות של האלוהים, הרגעים המחשבות ואז כל פעם שמנסים להכניס אותם לכלים ארציים ,בהכרח זה ישבר. אז יש שבירה של הכלים ואז יש תיקון ואז הבנה יותר גבוהה, ואז להכניס את ההבנה הזו לכלים ואז עוד פעם זה נשבר ואז עוד פעם תיקון , זה המעגל שלי של חיי עד שהגעתי למשהו .."

אשה צעירה מעוררת השראה משמחת לב פעם בת של חברים [ביקשה את קרבתנו באה להטעין ומן הסתם להטען. הרחיבה לי את הלב. יש בתוכי קול שמבקש לפגוש את אותם מנהיגים צעירים שייקחו את ההגה בהמשך הדרך ורז בתחושתי שייכת לחבורה הזו שכבר על ההגה, זו חוויה מחזקת בימים חשוכים אילו.

אני פוגש בחיים וברשתות עוד ועוד מנהיגות ומנהיגים, אחרי לכתה הרהרתי מנסה לדייק לעצמי מה בתוכי זימן אותה בעיתוי הזה , איזו קריאה בתוכי הפגישה אותנו כך באקראיות שוב שנתיים אחרי המפגש הראשון . אולי מתוך שאני מבקש לדפדף בדפים אחרים מאילו שאני נכנס לתוכם ביומן ההווה שנקרא חיים. ביקשתי להקשיב למקומות אחרים בתוכי. להניח לשיתופי בז המחאה ברשתות לחזור לנשום אויר צח. לתת לרעיונות מחשבות שבתוכי להיגאל להתממש ,לכתוב ליצור לקרב אנשים הפועמים את הלב ברצף ,לשמחתי זה קורה, גם בחיים וגם ברשתות.

שבת שלום.

שוב אותו דו קיום ערבי יהודי חותמת כשר בהשגחת הבד"ץ שמספר שיכול להיות אחרת

לא זיהיתי אותך , אתה נהיה צעיר יותר , שמחתי לשמוע אולי היו אילו עיני ששמחו לקראתו.
מתחת למסיכה לא הרגשתי כך, בכלל אני משתנה מבפנים ומבחוץ, זו תחושתי ,בקניות אצל הירקן באבו גוש גם פגשתי פנים מוכרות משנות השמונים עייש משכם, 1860 טחינה משובחת בטעם ובמרקם איפה היא היתה כל השנים ,,על האריזה סיפור מופלא שהחל עוד בתקופה העותמנית , בבית מיהרתי למצוא מענה באינטרנט , באינתיפאדה הראשונה פסק השיווק עכשיו הוא שוב על המדף ושוב אותו דו קיום ערבי יהודי חותמת כשר בהשגחת הבד"ץ שמספר שיכול להיות אחרת ."מתי נתעורר להגן על קדושת החיים ונפסיק למות למען דברים שמחר יחשבו אחרת בעיננו" . אולי הקורונה באה לשלוח את כולנו להתבגרות , ימים אילו נראים ונחווים כמו מאבק בין תודעות. זו השורדת שעוסקת באיך לא למות לבין זו המבקשת חיים המזכירה לנו שאנחנו הבוחרים כל רגע ורגע איך יראו חיינו ,אני לומד שוב ושוב שאם אין בסדר יומי שינויי וחיי דומים לתמול שלשום גם אני בשורדים 

.

"מיטיב לשקף בעיניי את רוע מצבנו היום"...

 

רחל אליאור

זה צילום של הצלם נינו הרמן, מלפני כמה שנים, שמיטיב לשקף בעיניי את רוע מצבנו היום.
כל מי שיכול, שיצא/תצא להפגין ליד הבית, במרפסת, או על המדרכה, עם דגל ועם מסכה, או עם שלט "לך!" או כל שלט אחר שמבטא את דעתכם, שיאפשר לאנשים שרוצים ויכולים לתקן, לתקן ולבנות מחדש את מה שהמושחת הנאשם בפלילים הרס, ואת מה שהוא וחבריו לשחיתות, למרמה, לפשע ולרשע קלקלו.

39 שנים להתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת. הסיפור מהצד שמאחורי עדשת המצלמה.

 

לשכת העיתונות הממשלתית


‏6 באוקטובר‏ ב-‏10:00‏ ·



39 שנים להתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת. ראש הממשלה מנחם בגין הגיע במיוחד להלוויה שנערכה בקהיר, צלם לע"מ נינו חנניה הרמן ליווה אותו ברגעי המשבר. כעת הוא מביא את הסיפור מהצד שמאחורי עדשת המצלמה בפרק החדש של #סטורי_היסטורי >>>

"אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלה, הרי החיים יפים, וכדאי לחיותם, האין זאת?"

רחל אליאור

"חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת"
רוזה לוכסמבורג
האור הבוהק מתוך החשכה, והאור הבוהק מהחירות לחשוב אחרת,
אין נפלא ממנו.
#השמיעי קול 9
במכתב מ-20 ביולי 1917 מספרת רוזה לוקסמבורג (1919-1871), שהייתה אחת הנשים היהודיות-פולניות המשכילות, החכמות, העצמאיות, המקוריות והנועזות בדורה, ונודעה כמהפכנית יהודייה פולנייה-גרמנייה, ותאורטיקנית מרקסיסטית פמיניסטית, שנרצחה בברלין, בטירגארטן, בידי אנשי מיליציית פרייקור לאחר כישלון מרד הספרטקיסטים, מרד קומוניסטי שהשתתפה בו, על "חיזיון נפלא" שנגלה לעיניה בשעת ערב דרך חלון חדרה בכלא: "על פני אפרוריות השמים החדגונית בהחלט עלה והזדקר ענן גדול שצבעו ורוד שהוא למעלה מן המציאותי, יפה להפליא, כה יחיד ונבדל מכל הסובב!" היא צפתה מרותקת באותו ענן ו"שתיתי בצמא כל קרן ורודה הבאה ממנו".
לוקסמבורג סיפרה באותו מכתב שכתבה כשנה וחצי לפני מותה, כי החיזיון הזוהר שראתה על פני הרקיע גרם לה לנשום לרווחה, לפרוש את שתי זרועותיה מול חלונה ולהתחזק באמונתה: "אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלה, הרי החיים יפים, וכדאי לחיותם, האין זאת?"
הסופרת , המשוררת והסופרת לאה גולדברג (1970-1911), שהייתה רחוקה מהשקפותיה המרקסיסטיות -סוציאליסטיות של רוזה לוכסמבורג, אחת הנשים הלוחמות בדורה, בחרה לתרגם לעברית את ספרה של לוכסמבורג, "מכתבים מבית הסוהר", שהיה אחד הספרים הראשונים שתירגמה, אולי משום שהזדהתה עם התפישה ההומניסטית העמוקה והמקיפה שהיא מצאה בהם. ואולי משום שראתה בכתיבתה מופת של כתיבה מסאית - ז'אנר שהיה קרוב ללבה, ואולי משום ששתיהן נולדו למשפחות יהודיות משכילות במזרח אירופה והיגרו ממולדתן (כמו רבים מהיהודים בזמנן), ושתיהן גם היו בבגרותן לנשים עצמאיות, דעתניות, כותבות, מתרגמות ומשפיעות. שתיהן גדלו על התרבות הרוסית, כתבו עליה וגם תירגמו מיצירותיה.
הצילום הנהדר של נינו הרמן של השקיעה הדרמטית היום בהרי ירושלים, הזכיר לי משפט זה של אחת הנשים הנערצות בעולם, רוזה לוכסמבורג, שאמרה משפט נפלא: "חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת".

* רחל אליאור
פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מחברת ספרי עיון על קבלה וחסידות, היכלות ומגילות