היום יום הולדת לאמא

יהודית קונפורטי :"היום יומולדת של אמא שלנו. נינו העלה את התמונה, ואני שלחתי לילדים ולנכדים.
זה הציור מהחדר של יאיר - עם מיכלי ונטע על העץ. איתן משקה ויאיר על החמור. ההורים שלנו באוטו הקטן מנופפים לשלום.
הנאיביות המקסימה שלה!!!! זמנים שלא יחזרו, אבל כל כך נעים להזכר."

אמא  ממשיכה ללוות אותי ,צעירה ברוחה כמו שהייתה, היום יום הולדתה, נולדה  כלורה פינטוס  לפני 99 שנה, והפכה להרמן ממש אז סמוך לחודש מאי  סיומה של מלחמת העולם השניה כשפגשה את אבא.

רציתי לספר לך אמא שחגגתי בפברואר 68. כן  היה בי פחד להסתלק מהעולם כמוכם, בגיל 67, חציתי את הרף.  עכשיו יש פחד מהקורונה, וזה פחד מחבר. ולמדתי שיש פחד ששייך לאהבה, אהבת החיים, פחד שמעורר רצון לחיות. שנים אני מקשיב לו לפחד הזה, בדרך כלל יש לו צבע של מוטרדות, דאגה מפני הלא נודע. עכשיו יותר מתמיד כדור הארץ מדבר איתנו ויש אין סוף תחזיות. תקופה של בלבול גדול לצד ידע אין סופי שקשה למיין מתוכו מה נכון. והנה את שוב איתי ביום יום מקשיב לאינטואיציה כמו שלימדת אותי לסמוך עליה "אל תקשיב למילים של אנשים תקשיב למנגינה". המילים ממסכות, אם נקשיב בנחת נדע להבחין מאין הם מדברים, אם מהלב או מחוצה לו. איזו מתנה קיבלתי ממך  ואיך ידעת לכוון אותי.

אמא, יש כל כך הרבה פטפוט בתקשורת, במנהיגות שאיננה עוד, השקר מנהל, מזל שיש רשתות של בני אדם שבהם צעירים פותחים את הלב כמו שאהבת ומשתפים, וזה כל כך מפעים לקרוא, לדעת שיש ערבות של פעימות ועכשיו המלאכה היא לחבר ביניהם. עולה בי רצון לחבר אנשים שפועמים, שרוצים שינוי שמבקשים לברוא עולם חדש.   

אנחנו בביתנו בנטף, כן אותו בית עץ שאת ואבא נהגתם לבוא לבקר פעם בשבוע , הציורים שלך על קירות חדרי הילדים נשארו,  גם אנחנו נשארנו קצת ילדים, תמימות ערה. עכשיו הקורונה דוחפת את כולנו להתבגר, לקחת אחריות לראות את האחר. ומבינים מה זה אומר רשת אנושית, כבר לא יכולים לחיות בלבד, זהו תחילתו של זמן יחד אחר.

מתארח אצלנו חברנו רוסטי,  עובר אורח, איש העולם הגדול.  אנחנו מתארחים אצלו גם כן, לומדים את הרגליו ,כל אחד מאיתנו נכנס, משלים את שעשה חברו במטבח בבית בגינות, ריקוד משותף. תחיה מנווטת בהקשבה בכישרון בתוך סדרי הבית המשתנים.  עבור רוסטי ניקיון זו מדיטציה, ניקיון פנימי. עבור כולנו זה שעור גדול בהקשבה איש לרעהו, זה סוג של יחד שתמיד התגעגעתי אליו ...