מולנו ברחוב גרה לאה גולדברג

נולדתי ברחוב ארנון בתל אביב זה היה הבית הראשון שלי,
רחוב קטן שקט נינוח קרוב לים.
אמא נולדה בברלין בבית גדול במילנשטראסה.
היה בה געגוע עמוק לגן היפה לעצי האדר הגדולים שהעלים שלהם הסתירו את פני השמים
גדלנו בצל הגעגועים שלה.
מולנו ברחוב גרה לאה גולדברג שחיה בברלין באותן שנים של עלית הנאצים
ימים של אובדן צלם האדם והנאורות.
אמא לא הכירה אותה.
מרפסת ביתנו נשקה למפלס הרחוב
אמא אהבה להתבונן בעוברים ושבים
שומעת מילים שלא כל כך הבינה.
אתמול ראיתי אותן נפגשות, את אמא ולאה, במכולת של יוסף.
הייתי שם בחלל, עד להתרחשות
של מפגש הנשים.
אמא: "אני רוצה לצייר אותך, את מזכירה לי משהי שגדלתי איתה."
עיניה של לאה נעצבות. אומרת משהו.
"זה הכאב של שתי המולדות", אני אומר
אמא מתקשה להבין את המילים.
תמיד אמרה לי "אל תקשיב למילים תקשיב למנגינה"
אמא מגיבה: "העברית שלי לא משהו" .
לאה ממשיכה לנגן בשפתה.
"אולי רק ציפורי מסע יודעות כשהן תלויות בין ארץ ושמיים,
את זה הכאב של שתי המולדות."
יוסף, ליבו במפגש, לא כל כך מבין,
ידיו ממשיכות מבלי משים לחתוך בגוש הגבינה.
קיוויתי שאמא תזהה שזו לאה גולדברג, והמבוכה שלי תעבור
"משוררת" אני ממלמל.
אמא: "את כותבת שירים?"
אני לוחש לה: ברור אמא, זו לאה גולדברג המשוררת,
"ילדי הבית מרחוב ארנון"
(לא עלינו נכתב הסיפור, אבל מרחיב את הלב לספר שאנחנו גרים מול המשוררת).


הבוקר סיפרתי לאחותי את שכתבתי
וגם הקראתי לה בטלפון, משסיימתי
אמרה לי: "היא בכלל עברה אז כבר לגור בירושלים".
מציאותית הייתה תגובתה של אחותי ההיסטוריונית.
חשבתי לתומי שתזרום איתי, נעצבתי.
רציתי לשתף אותה בטיול הזה שבדמיון שלי,
והיא מן הסתם היתה רשומה לטיול אחר.
חזרתי לעוף.
עכשיו הן פוסעות בדרך לשדרות בן גוריון, לא מסתכלות אחורה
(אז הם נקראו שדרות קרן קיימת).


# 50 שנה לפטירתה של לאה גולדברג..