"שנה וחצי אחרי מותו של פרס אבי גיל חוקר במכון לתכנון העם היהודי ויועץ לספרייה הלאומית בירושלים. פרס עדיין מככב במחשבותיו.
"אני מאוד מתגעגע אליו, והוא מופיע לי בחלומות לפעמים. חלק מהחוכמה שלו ברורה לי היום אפילו יותר מכפי שהיתה ברורה לי כשעבדתי איתו"." "הארץ" מוסף השבת /אלוף בן .
אבי גיל: " פגשתי לראשונה את חנניה הצלם כאשר הצטרפתי לקראת שלהי 1988 ללשכתו של שר החוץ שמעון פרס. עד אז ידעתי שקיים ביטוי "נשמה טהורה" אבל לא מצאתי אנשים בוגרים שביטוי זה כל כך הלם את אישיותם ואת האופן בו עשו מלאכתם, כמו שהתאים לחנניה. גיליתי שפרס נינוח כאשר הייתה זו העדשה של חנניה מכוונת אליו. הוא סמך על חנניה. תוך זמן קצר הבנתי מדוע. חברו בו תכונות נפלאות: לצד מקצוענות מופלגת ושמחת יצירה מדבקת קרנו ממנו רגישות, אנושיות, אהבת אדם ומסירות לפרס ולחזון השלום שהוביל. חנניה ליווה את פרס עם מצלמתו דרך ארוכה. במציאות פוליטית ומדינית שמערבת לעיתים גם תחבולות ושיקולים ציניים, חנניה היווה גורם מאזן – בשכלו הישר, בתום לבו, בכנותו המוחלטת, ובכך שפיו ולבו תמיד שווים. האמנות של חנניה הייתה ביטוי לכוח היצירה וליופי הפנימי שאצורים בו, אך גם ביטוי לשאיפתו לתרום את חלקו ולהשפיע באופן אישי וייחודי על פניה ונפשה של ישראל. לאחר מותו של פרס, אני מוצא עצמי מעלעל בגעגועים בתמונותיו. אחת מהן מרגשת אותי במיוחד. פרס אינו בחליפה ועניבה, אינו נואם בהתלהבות בכינוס פוליטי וגם אינו לוחץ ידו של אחד ממנהיגי העולם. הוא שוחה בכנרת כאחד האדם. מרוכז בשחייה מנותק משיגרת יומו. פשוט מאושר. ואת הרגע המופלא הזה, ברגישות ובחדות ידע להנציח כמובן - חנניה.
