זה קורה לי שוב ושוב , כאילו יודעת נשמתי לאן לקחת אותי בזמן כזה או אחר ,
לומד להקשיב לקולות, אתמול הצטרכתי יותר מכל לפגוש , לחבור לאדם זר
ליצור את החיבור הזה שיש בו משהו כל כך גרעיני בקיום האנושי, אמון .
הרחוב הוא הסטודיו שלי ואני נמצא בו מעט לאחרונה ,
אמש אחרי הרצאה מרתקת מעוררת השראה של הצלם אמן פילוסוף שמחה שירמן יצאתי לאוויר התל אביבי ,מלא תובנות, רעיונות הקשרים , וכנראה מה שהייתי זקוק זה ליצור , לגעת בלב אנשים , לשאוף את החוויה הזו כאוויר לנשימה
דנה ישבה שם על הספסל , ומאד רציתי לצלם אותה , כבר "החשוב לי" הזה יכול להכשיל
כי תמיד יש סיכויי שאענה בשלילה , ואז הפרידה מהצפייה קשה .
הפתיחות שלה מאור הפנים כל כך שימחו אותי שיקפו לי שאני נמצא במקום טוב ,
מחובר לגמרי לעוצמות שלי לעצמי , ומכאן התאפשרו כמה דקות של התבוננות בדמותה של דנה .
