עוד מעט גם אני אלמד ללכת

         עבר עוד שבוע ,זהו אפשר לומר יצאתי מהמרחב ההשרדותי, יצאתי מאותו צמצום וכאב המאפשר את עשיית הנחוץ בלבד, יצאתי אלי חוץ לחבור לטבע ליופי להתחדשות להתחלות חדשות ,טיול ראשון בנטף ,תחיה נוהגת, מפגש  אנושי חטוף מעד לחלון מכונית, לוקח את הזמן אחרת ,והיו גם צעדים ראשונים של נכדתי שירה ,ועוד מעט  גם אני אלמד ללכת .
מצלם באייפון ממשיך להתיידד איתו, בסמס הודעה  "הי נינו מה שלומך , חושב עליך הרבה. פשוט בתקופה עמוסה כל כך.פעמיים הבאתי לך לחם לשישי ולא הגיע". ועולה בי שאנחנו חיים בתקופה איטנסיבית כולם במרוץ וכמו אין זמן ולא מספיקים, ודוקא בתקופה זו של עצירה  חווה את הפער בין כוונת האנשים בדיבורם לבין מעשיהם ואין בי טענה ,בעיקר תודה גדולה על עזרה ותמיכה ואהבה ,מן הסתם פשוט מתבונן ולומד דרך האחר איך גם אני חי את הפער שבין הרצון למימוש .ובני איתן חיפש בית לדג הזהב  שנשאר בודד יצא לסיבוב בישוב אחרי שעה קלה חזר עם צנצנת ריקה  עוגה ומכתב ," נינו היקר  אתה לא מתאר לעצמך כמה פעמים אני חושבת עליך, כמה פעמים אני בדרך אילך,כמה עוגות הכנתי לך שנאכלו,את זו הכנתי, תיכננתי לבוא, לא באתי ,הקפאתי , אז הנה דג הזהב מביא אותה אליך " .